'החורבה' והתקומה

לפני למעלה מעשרים שנה, טרם שב בתשובה, היה ר' ישי לוי, סטודנט אדריכלות במכון לאומניות. כבר אז קינן בו רצון פנימי עז לכונן את 'החורבה' מחדש, למרות שחזותו החיצונית רחוקה הייתה בעליל.

"אני באמת לא יודע מה הוביל אותי לזה", הוא מודה בפנינו, בביקור שהוא עורך עבור מגזין 'במה' בבית הכנסת בעיר העתיקה של עיר הקודש, אותו שירטט מחדש.

נקישה על החלון בשעה ארבע לפנות בוקר

רבי ישי לוי נולד למשפחה עם זיכרונות מסורתיים, אך לא הייתה ממש אדוקה בדת. הוא למד בתיכון 'קוגל' בחולון, בית ספר אליטיסטי למדי, אולם כבר אז, בכיתה ז' זוכר עצמו באופן נועז חובש כיפה, מה שלבסוף לא החזיק מעמד לאורך זמן.

עם זאת, זיכרונות הילדות שלו עודם מעוררים בו השראה: "בשבת, למרות אי הזיקה העמוקה לדת, היו לי בגדים לבנים משלי לכבוד השבת. הקפדתי על כך שבגדי השבת יהיו מקופלים ליד השידה שלי. בסמוך למיטתי תמיד הונחו גם ספר תנ"ך ותהילים".

במרומי העיר העתיקה, כשמולנו נצפה הכותל המערבי, בקול סדוק ונרגש, מספר לוי על המהפך שחל בחייו.

"היה זה בגיל 27, אז החלתי ללמוד אדריכלות. כסטודנט סטנדרטי, קבעתי לי יתד למגורים בשכונה הישנה 'נחלאות'. המקובל האלוקי ותלמידו של מרנא רבי מרדכי שרעבי זיע"א, הגה"צ רבי ציון ברכה זיע"א, החזיק ישיבה בשם לש"ם (- לאוקמא שכינתא מעפרא), בצמוד לכותל דירתי.

"בשעה ארבע לפנות בוקר אני שומע נקישה חלשה בחלוני: 'לוי, קום! לוי, קום! – ארבע בבוקר, הגיע הזמן לקום', נשמע הקול. 'חסר לנו באמת לוי הרבה שנים בבית הכנסת', קרא לעברי. לא ידעתי מהיכן הוא ידע לשמי. כך חזר על עצמו המראה כריטואל מידי בוקר כאשר הוא מעירני מתנומת הליל העמוקה. ומכאן החל הוא המעבר החד לאבינו בשמים. על ברכיו הקדושות שבתי בתשובה".

אנו ניצבים מול הכותל, שריד בית מקדשנו, ודומה כי בעיניו של רבי ישי נקוות דמעות לחות.

החברים – מה הם מגיבים באותה עת?

"הגעתי ל'מכללת תל אביב' כמרצה עם כיפה. כולם נאחזו בהלם. חשבו שאני יושב 'שבעה' על אבי וכדומה. בוועדה המחוזית איחרתי ביום ראש חודש לוועדה. הערתי את תשומת ליבו של יו"ר הוועדה, כי זה בא בגין תפילת מוסף והלל שגרמו לי לעיכוב. הוא לא האמין שאני עד כדי כך קרוב לדת. הייתי אז לבוש ציצית, כשקוקו משתרך מאחורי ראשי".

בישיבת 'אור שמח'

לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת "אור שמח", אז פגש את הגאון הצדיק רבי יוסף צינווירט זצ"ל, מראשי הישיבה. "הוא היה יהודי מיוחד שידע לדבר בשפה של כל יהודי, למרות קיטובו ההשקפתי. הוא קיבלני באהבה אדירה. האמת והפשטות שלו שבו אותי בקסמו. הוא לא רצה כיבודים. הוא צעד ברגליו לישיבה", הוא מדבר בערגה לדמות הפלאים של רבו.

הרב צינווירט פקד על לוי ללמוד עם הגאון רבי אהרון בירנצוויג שליט"א, ר"מ בישיבת מיר בחברותא, מה שאכן קרה מספר שנים.

הרב בירצוויג מספר: "האדריכל, רבי ישי, הוא אדריכל משרטט, עם לב ונשמה. הציבור החרדי זכה בו. כל אבן ואבן שבונה הוא חושב כמה תהא ספוגה בתורה ויראת שמים ועל פי זאת, הוא מעצב את תבניתה. זו האמת של המהלך שלו. הרב לוי הוא עושה ומעשה לאברכים בשכונות ירושלים.

"ציפייתו התמידית הינה לבניין אבני בית המקדש. הוא נוסע עימי תמיד לכאן, אל מול מקום המקדש, כדי לגלות השתוקקות וכיסופין לבית הגדול והקדוש – לצפות לראיית הבית, משכן השם, מתנוסס בבניינו ובפארו".

חלום 'החורבה'

חלום שיקום בית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד החל כאשר אחד מתלמידיו הגיש לבקשתו עבודת גמר לכינון בית הכנסת 'החורבה' מחדש. "השחזור לא היה מדויק אך הסתיים בהצטיינות", אומר לוי.

אשר בן אבו, תלמיד מתלמידיו, קישר אותו עם גואל אדמות ירושלמי נודע בשם מתי דן, ולאחר פגישה זהו החל הרעיון החדשני לקרום עור וגידים. "זה היה נשמע כמו חלום, אבל שר השיכון דאז, לקח את העניין ברצינות והחל לקדם את העניין, ומשם בחתירה לחתימת החוזה הבלעדי על שיקום 'החורבה', לאחר אינספור שנים של ניסיונות כאלו שעלו בתוהו". מי שסייע עוד בקידום והאצת הפרויקט, היה יועץ רה"ע ור' מרדכי (סולי) אליאב, מהקרן למורשת הכותל המערבי.

מי היה בסוד העניינים ההלכתי?

"ראש וראשון שוחחתי עם מורי ורבי, הגאון הצדיק רבי יוסף צינווירט זצוק"ל, וכמו כן נועצתי עם החברותא שלו בשכונת שערי חסד, הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל. שניהם ליוו אותי מהשלב הראשוני, בו החל הפרויקט להפוך לנחלת המציאות".

נוסף לאלו, התייעץ רבות עם מרן הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א ורבני העיר העתיקה הגאון הגדול רבי אביגדור נבנצל שליט"א והגאון הגדול רבי אליהו מדינה שליט"א. 

לא קלה הייתה הדרך לקבלת התפקיד היוקרתי והנחשק של אדריכלות בית הכנסת החורבה. לואי קאהן, אחד מבכירי האדריכלים בתבל, התמודד עליו, אך לבסוף תוכניתו לא יצאה מהכח אל הפועל.

לשמור את קיר המזרח במקוריותו

"הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט"א והגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט"א, רבה של רחובות ורבו לעתיד של בית הכנסת המתחדש, קיימו עימו פגישה, כל אחד במעונו, והשניים סיכמו עימו על פגישה שיקיים במעונו של מרן פוסק הדור הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל.

בפגישה עם רבן של ישראל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, הורה לו מרן זצוק"ל להותיר את קיר המזרח כפי שהוא. "תבין זאת", מדגיש לוי, "בקיר הזה שאתה רואה (מחווה בידיו אל-על) ספוגות הדמעות של תפילת ארבע מאות הרבנים בשואה. של מרא דארעא רבי יוסף חיים זוננפלד, של רבה של ירושלים רבי שמואל סלנט והאדמו"רים מגור. הרב אלישיב התעקש להותיר את הקיר כקיר תמך ובלבד שלא ינתץ כי הוא זה. הקיר הזה רחב ארבעה מטרים", מציין לוי, וממחיש זאת לפנינו בהיכנסו למקום, כשמספר אברכים הוגים בו בלהט בתורה.

אנו נכנסים לתוך בית הכנסת עצום-הגובה ולוי מתפעם כמו מחדש: "הכיפה הזו הניבטת למעלה, היא הראשונה דוגמתה בעולם. אין שום בית כנסת היסטורי לפניו שמצאנו עם כיפה. גובהו של בית הכנסת אף הוא מעפיל עד שמונה קומות. וזה גם משהו שלא קיים בשום מקום אחר כחלל אחד של בית כנסת".  

אנו יוצאים מבית הכנסת ומגיעים לכניסה הראשית מרחוב היהודים. קודם לכן אנו עוצרים בכניסה. "הבית של רבי שמואל סלנט ולשכתו הייתה בדיוק כאן במבוא של קדמת בית הכנסת, היכן שאנו נמצאים. הוא איננו כבר מזמן".

טובלים מידי יום לפני עבודות השיקום

ואיך התחוללו עבודות התכנון והשרטוט של בית הכנסת? ממש בדחילו. "היינו – אני והעובד שלי, הרב הויזמן, טובלים כל יום לפני העבודות", חושף לוי. "זה ממש נבנה בקדושה ובטהרה, כמו ספר תורה".

לא להאמין, אבל נודעו בשעתו איומים קונקרטיים ומפורשים מצד אישים ערביים לפוצץ את 'החורבה', עקב העפלתו על 'אל אקצא' שלהם כאשר ישנו איסור נושן כבר מתקופת הסולטאן שלא לבנות בתים מעל גבי המסגדים שלהם.

החוט היסודי הנזכר באשר למהות עבודתו ותוכנה, שזור בשיחה עם לוי. לדידו, פעולתו איננה רק ארכיטקטורה וחזות, אלא יותר של מהות ותוכן. זה מה שמניע אותו להילחם על הפעלת המקווה של 'החורבה' הנמצא בתחתית המבנה, וזה מה שגרם לו להסתכל על בניית החורבה מזווית שונה בעליל, והוא מסביר:

"יש סוג של נוסטלגיה במה שהיה פעם. כשאתה אומר שפעם היו פה חלות לשבת, ופעם הלכו כאן אנשים גדולים, יש כאן זיכרון מתוק, אך גם כזה שלא מחייב השתתפות מעשית עימו. זו חוויה של 'מס שפתיים' שלא מחייבת להתאמץ יותר מידי. אולם, רק אם אתה מחייה את העבר ומעניק לו נופך של הווה – שהחלות הם של היום, והיום אנו מחוברים לעבר הזה, אין זה התרפקות על טעם חלות השבת, אלא סעודות שבת ממש כעת. עכשיו האדם מחייה את הברית בינו לבין אביו ביחס לשבת. 'החורבה' אינה ארכיאולוגיה ומוזיאון, אלא משהו שחי איתנו היום".

"הרב קוק החל לבכות מול המקוואות מימי בית שני"

כשאנו מבקשים ממנו לשוח מספר אנקדוטות מתוך פרק הזמן הארוך של קימום 'החורבה', הוא מחל לפרט: הגעתי לכאן, לעיי ההריסות ומעליה הקשת המתחדשת, עם בני משפחתי. הבטחתי להם: "עוד תהיה כאן כיפה שתעטר את המקום. אני רואה את זה מול עיניי'. הם הסתכלו עלי כעל הוזה, אבל הייתי ממש בתוך העבודות. ראשי ורובי היה נעוץ שם והייתי חי אותם. זכורני שאנשים באזור הבטיחו שיצמח להם שערות בידיים כשהכיפה תשוב למקומה הישן", מחייך לוי.

"התרגשתי מאוד כאשר נחשפו המקוואות מימי בית שני. הרב קוק הטעים בפניי ליד הארכיאולוגים שהזמינו אותנו לחזות בתגליות המרעישות: 'אתה יודע מה מדובר כאן? היה כאן ממש בית של כהנים!', והחל גועה בבכי נרגש של רטט-גיל. לא יכולתי גם אנוכי לעצור מדמעותיי, והם החלו לנשור מאליהם. היה זה מעמד מרגש ביותר".

אנו יוצאים החוצה, בואכה הקיר הצפוני של 'החורבה'. "אספר לך", מוסיף לוי. "פה הייתה הרחבה שערכו בה חתונות בית כנסת וכאן גם חיללתי את אבני החורבה באמצעות שטר שהעביר לידי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, במעמד רב העיר העתיקה, הגר"א נבנצל, ורק אז הותר לבנותה מחדש. זה גם היה אירוע מרגש ששמור בזיכרוני".

אנו צועדים חזרה בדרך לחניון "הר ציון", שם החנינו את הרכב. לוי, נראה מותש מתמיד, אך עיניו נוצצות. "איזו זכות", הוא לוחש בשמחה. משב הרוח הצונן מלטף את הפנים הכוספות בתפילה, "ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים".