השבת הקרובה, פרשת בשלח, מכונה 'שבת שירה'. מנהגים מיוחדים יש לשבת זו, הקשורים לשירת הים וקשורים לפרשת המן. רבים אף קוראים בשבת זו פרשת המן.
אזכור ראשון של מנהג מיוחד לשבת שירה מובא בב"ח (סימן ר"ח), בדבר הדיונים על ברכה ראשונה ואחרונה לאכילת חיטים שלמות, שם מזכיר הב"ח את המנהג שאוכלים ב'שבת שירה' חיטים שלמות מבושלות.
אחריו מזכיר ה'מגן אברהם' את המנהג לזרוק חיטים בשבת זו לפני הציפורים, בסיימו שאינו נכון שהרי אין מזונותיהם עליך (שכ"ד סק"ז). מנהג זה נידון על ידי נושאי הכלים בשו"ע, מהם התומכים בדעתו, כגון היעב"ץ בסידורו, הגר"ש גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך, ומהם שמצאו יסוד למנהג ישראל.
***
הרה"ק מרוז'ין מביא בספרו 'כנסת ישראל', טעם נוסף למנהג להניח מאכל בפני הציפורים: "מה שנותנים מאכל שקורין 'קאשע' לציפורים בשבת שירה, משל למלך גדול שהיה לו פלטרין גדול והיכלות גדולים מיוחדים לשרי המלך וסגנים כל אחד לפי כבודו, והמלך בעצמו היה לו היכל מיוחד אשר רק ציפור המצפצף עמד שם ומתענג המלך בנועם צפצופיו, ולא יערוך כל כלי שיר וזמר כקול הבריה הקטנה המטיבה לנגן.
"והנמשל הוא, ישראל נקראים קן ציפור, גם ציפור מצאה בית, ובשעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף כל המלאכים ושרפים היו אומרים שירה לפני הקב"ה, ולא ערב לפניו כקול הציפור הבריה הקטנה, היינו בית ישראל, אחות לנו הקטנה, המנגנת ואומרת שירה, וזה הרמז אנו מרמזים בנתינות הקאשע לצפורים".
בעל ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר, מביא בסוף פרשת בשלח לקח נפלא ממנהג ישראל: "על מנהג העולם להשליך מזונות להעופות בשבת שירה, דהנה בשבת זו קורין פרשת המן, ואחר התבוננות מהקריאה זו שמורה האמיתות כי הכל הוא מאתו ית"ש, אף בלתי פעולות בשר ודם, אנו משליכין מזונות לעופות. והרמז, כי הבהמות אף במיעוט דעתם חושבים הלא אנחנו עושים לבעה"ב ומשום זה הוא מפרנס אותנו, אבל העופות אין להם לחשוב זאת ויודעים שפרנסתם הוא בלתי פעולתם, וזאת מעורר אותנו למען נדע גם כן כי הוא הזן ומפרנס לכל והכל הוא מאתו ית"ש אף בלתי פעולתינו, רק כח והשגחת הבורא ב"ה".
