לקראת חג הסוכות 'חג שמחתינו', זכינו ונכנסנו למעונו של ראש ישיבת חברון וחבר מועצת גדולי התורה, מרן הגאון רבי דוד כהן שליט"א.
כמי שזוכים ליהנות עצה ותושייה ממרן ראש הישיבה שליט"א במהלך השנה כולה בענייני הכל והפרט, כשמרן ראש הישיבה שליט"א אף מלווה תדיר בפקחות ובדרך התורה המסורה את כל פעילות ארגון 'לב שומע'. כשדלתו פתוחה תמידלכוונינו בשאלות סבוכות ומורכבות שהתפתחו אך בדור האחרון, אך טבעי היה לקראת חג הסוכות לבקש דעת למען כלל קוראי מגזין 'במה', ללמוד כיצד לפתח שמחה פנימיתו להמשיך לפרוח גם בתוך הקושי וניסיונות הזמן, הן בבית פנימה והן בהנהגה האישית המשפחתית ואף זו הכלכלית. חג של שמחה ופנימיות יהודית ב'מראה כהן'.
"כל יהודי ובפרט בן ישיבה צריך לשמוח ולהתרומם עם הרגשת אשרינו מה טוב חלקנו"
תחת השפעת הימים הנוראים עלינו, ביקשנו ראשית להבין את הקשר בין חג הסוכות ליום הכיפורים, מהי עבודת הלב שנדרשת מאתנו בימי חג הסוכות?
מרן ראש הישיבה שליט"א: רבותינו למדונו שתוכן העניין של חג הסוכות כחלק מימים הנוראים, הוא המעבר מעבודה היראה, לעבודה מאהבה. וכבר ביאר המסילת ישרים בפי"ט שעיקר עבודת השם הוא בשמחה וסוכות עיקרו הוא השמחה וזהו עצמו של יום זמן "שמחתינו" וכן ביאר הגרי"ס באגרת ל' שפסגת עבודת האדם היא לעבוד מתוך שמחה ורצון. לכן מתוך הימים הנוראים, שיסוד עבודתם בעבודת היראה, מגיע חג הסוכות להשלים המדרגה ולהגיע למעלת האהבה, מתוך עבודת השמחה. וכבר כתב הרבינו יונה בתחילת 'שערי תשובה': "שיעזור ד' לשבים וישים בלבם מעלת אהבתו" ואהבה היא בשמחה. ולכן מתוך יום הכפורים שהוא יסוד התשובה, אנו עוברים לזמן שמחתנו שהוא יסוד מעלת האהבה".
וכיצד עובדים את השם בשמחה בחג?
מרן ראש הישיבה שליט"א מצטט מיד את דברי המגיד משנה בסוף הלכות לולב: "שהשמחה היא על המעלה שזכינו לעבוד את הקב"ה ולהיות לו לעם וזה תכלית השלימות שיש במין האנושי". ועכשיו, בזמן שמחתנו, הוא הזמן המתאים לזה. כמו שאנו אומרים בנוסח התפילה והקידוש: "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון". כל יהודי ובפרט בן ישיבה צריך לשמוח ולהתרומם עם ההרגשה של אשרינו מה טוב חלקנו, ובפרט כאשר אנו רואים ברחוב, בני נוער שפרקו מעליהם צלם אנוש לצערנו, ואנו זוכים להיות מיושבי בית המדרש ולעלות ולהתעלות בתורת חיים למעלה למשכיל.
השאלה המתבקשת הייתה בעקבות המצב: הרי הימים שאנו חווים השנה שונים מכל שנה. עברנו יום כיפור שלא כהרגלינו, להיות רבים יחד. ראש הישיבה מדבר על המחויבות להיות בשמחה בחג, מה הקב"ה חפץ מאתנו בעת הזו, בשנה מיוחדת זו?
מרן ראש הישיבה שליט"א: עם ישראל, עבר במשך כל תקופת הגלות עליות וירידות ומצבים קשים והתמודדויות קשות ובמשך כל אלו השנים, נשפך דם ישראל כמים והרבה גזירות ורדיפות, אבל מה שמייחד את האומה הישראלית, שבכל התקופות, גם בזמן הסתר פנים גדול, המשיכו החיים הרוחניים ובזמני השמחה ידע היהודי לשמוח עם מה שהקב"ה נתן לו, לשמוח באהבת ד' ובעבודתו.
וכך כתב המסילת ישרים בפ"א: "כל המצבים שיש לאדם, הם ניסיונות! הוא מוּשָׂם בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הם נסיונות לאדם". הניסיונות שירדו לעולם הם על מנת לבחון את האדם אם בתוך הקושי יקיים המצוות בחפץ ורצון ויעמוד בניסיון להמשיך ולא לאבד את דרגתו.
דורינו, דור השפע, כמעט ולא הכיר ולא ידע את הקשיים והניסיונות של הדורות שלפנינו, הרי ב'לב שומע' אתם יודעים את המשמעות. והנה עכשיו אם עומדים בפני מצב שלא ראינו כדוגמתו שנים רבות, אבל זה עצמו ההתמודדות והניסיון שהקב"ה שלח לנו, להמשיך בדרך עליה ולא לאבד את מעלתנו בתקופה קשה זו, להחזיק בכל כוח את הקביעות בלימוד, ולשמוח עם מה שהקב"ה שולח לנו בכל מצב ובכל עת גם עכשיו.
"הובלה ואחריות"
אני מבקש ממרן ראש הישיבה שליט"א להתייחס למצב העכשווי: "הרי השנה יש קושי גדול יותר, אי אפשר אפילו לצאת לשמחת בית השואבה. אם כן, איך יוצרים שמחה בבית כשברבים מהבתים צפופים ויש קושי?
מרן ראש הישיבה שליט"א מהרהר ואומר יסוד: "הובלה, ואחריות". אחר כך מפרט לפרוטות: "הרי בוודאי שאי אפשר ליצור שמחה באופן מלאכותי. וברור, שלפי הנתונים והמצב שנמצאים, כך תלויה השמחה בבית. אם כן, על ראש המשפחה להוביל, על ההורים להוביל. להשפיע שמחה ורוגע בבית, על כל בני המשפחה. אם ראש המשפחה יהיה עסוק עם עצמו ולא ישפיע שמחה בבית, או חלילה אם ההורים ישדרו לחץ וצער, תבוא העצבות לכל הבית. אך אם ההורים יַקְרִינוּ אמונה, בטחון ורוגע ויקדישו מזמנם לילדיהם הרבה יותר מהזמנים הרגילים, בידם להביא את השמחה לבית.
זו יכולה להיות הזדמנות לכל אב ואם, להתחבר יותר עם הילדים. דבר זה עצמו מרומם את הקשר והשמחה המשפחתית הפנימית.
מראש המשפחה זה דורש מאמץ, הרי עיני כולם נשואות אליו. שייקח אחריות ויוביל בבית קו של שמחה עם החג, מתוך רוגע ושמחה פנימית, ללא עצבנות ועצבות, זה יהיה חג שמח ומרומם בע"ה.
בישיבת חברון בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים
מכיוון שהרגשתי שהשעה מכוונת וכשרה, העזתי לשאול את מרן ראש הישיבה שליט"א על הימים בהם הוא למד בישיבה בימי מלחמת יום הכיפורים.
מרן ראש הישיבה שליט"א מחייך כשנזכר בימים אלו ומגלה מצפונות ליבו על שנותיו בישיבה:"אכן, בזמן מלחמת יום הכיפורים הייתי תלמיד בישיבת חברון שהייתה בזמנו בשכונת גאולה. המלחמה החלה ביום כיפור ונמשכה עד סוף החודש. אני ועוד הרבה מחברי גרנו בקרבת מקום לישיבה. אלו שהיו גרים חוץ לירושלים או בשכונות הרחוקות התחלקו לשניים, חלק גדול, נשאר בישיבה מיום כיפור עד אחרי סוכות וחלק חזר לבית מיד אחרי יום כיפור. אלו שחזרו הביתה, רובם הגדול לא חזרו לישיבה כיון שהדרכים היו קשות מאד, כמעט לא הייתה תחבורה וגם הרכב הפרטי גויס למלחמה. החלק הגדול שנשאר בישיבה, המשיך ללמוד גם בימי חג הסוכות.
בכלל, בציבור הייתה אווירה קשה מאד, בשורות האיוב הגיעו מידי יום ביומו, וכידוע גם ראשי המדינה היו בייאוש. שר הביטחון דאז הגדיר את המצב כחורבן בית שלישי. היום הקשה ביותר של המלחמה, היה בהושענא רבה, שאז הגיע מספר הקרבנות לשיא גדול. את יום 'שמחת תורה' דאז בישיבה אינני יכול לשכוח. על אף המצב הקשה והאווירה הקשה, הצליחו בני הישיבה לשמוח. שמחת התורה וההקפות התנהלו בכל המרץ והכח.
באותו זמן, שכחנו בכלל מהמצב סביבנו. אמנם תמיד היו השוליים, אותם שטענו: "איך אפשר לשמוח במצב כזה". אבל לא זה היו הדרך והכיוון שראשי הישיבה והמשגיח העבירו לבחורים. אדרבה, אנו שמחים עכשיו בשמחת תורה עם כל הביטחון שנחזור לימים טובים יותר. זה יסוד שמחת התורה: בכל המצבים שמחים בשמחתה.
ומשמחת תורה החל המצב להשתפר ב"ה. איני יכול להשוות את המצב דאז למצב של היום. אף שבוודאי אז היה המצב קשה הרבה יותר כשכל הישוב היה בסכנת כליה ממש. אך לפחות היה לנו את בית המדרש ואת בני הישיבה. היה קירוב לבבות גדול מאד וגם בשמחת תורה הייתה רוב הישיבה בצוותא. עכשיו כל אחד נמצא לבדו. אמנם ביסוד הדברים, יש כאן מסר אחד, ללמוד, לחיות את החיים הרוחניים בשמחה בכל מצב שבו נמצאים ולשמוח על יסודות החיים הרוחניים ושמחת המועדים".
הקושי הכלכלי של בני התורה
כראש ישיבה לאחת הישיבות המפורסמות בתבל וכאחד ממנהיגי הציבור הרואה בצרתם, אנו מבקשים את רשות מרן ראש הישיבה שליט"א להעלות נושא כָּאוּב נוסף שקשור לתקופה, 'הקושי הכלכלי'.
תחילה ביקשנו לשמוע ממרן שליט"א את המצב לאשורו, ומה על ציבור בני התורה לעשות בעת הזו.
מרן ראש הישיבה שליט"א מדבר בכאב: הקושי הכלכלי של בני התורה הוא לא רק בתקופת הקורונה, אלא בכל התקופה האחרונה. כאשר אנשים התרגלו לרמת חיים גבוהה והמשפחות גדולות. אך בוודאי שתקופת הקורונה הקשתה אצל הרבה אנשים את הקושי הכללי, כיון שלדאבון לב, הרבה כוללים לא שילמו את המלגות בגלל המצב הכספי וגם הרבה אברכים לא התקבלו לכוללים. בכל המצב הכלכלי שנוצר לא יהיה קיום לעולם התורה אם לא נוריד את המושגים של רמת החיים ולא נחיה חיים יותר צנועים של הסתפקות במועט. אי אפשר לתפוש את החבל בשני קצותיו, גם לחיות על מלגה של כולל ולקיים אורח חיים של מותרות. מלבד שאין זה צורה של בית של תורה, חיים של מותרות. זה לא מציאותי להמשיך לחיות בדרך זו".
האם בתקופה הזו יש הזדמנות לשינוי? הנה החתונות הצטמצמו מאוד.
מרן ראש הישיבה שליט"א מכיר היטב את הנושא: חתונות הקורונה, לדאבון לב, חלק גדול מהציבור לא הפנים כראוי את המסר וגם החתונות היותר מצומצמות, נעשו עם הוצאת כספים גדולים. כשלקחו כל מיני חברות הפקה שלקחו בעצמם הון תועפות להכשיר את המקום. כמעט עלתה חתונת הקורונה כמו חתונה שלפני הקורונה. לא כולם השכילו לנצל את המומנט לסגנון חתונה יותר צנוע".
"לשנות את הרגלי החיים"
היכן אם כן צריך לעשות בעיקר את השינוי?
מרן ראש הישיבה שליט"א: באמת, הנושא היותר קריטי מבחינת ציבור בני התורה אינו בחתונות, שגם בהם יש הרבה בזבוז מיותר. אלא ההוצאה של הדיור שהיא היום הוצאה כספית שהציבור אינו יכול לעמוד בה. בכלל המצב הנורא שנוצר שהורים לוקחים על עצמם התחייבויות כספיות שאינם יכולים לעמוד בהם מערער את כל יסודות הבית ומכניס את כל הבית לחיים של מתח ולחץ שפוגמים בנשמות של הילדים.
הציבור לצערנו עדיין לא הפנים את המצב הנורא הזה, אבל לא תהיה ברירה, אלא לשנות את הרגלי הדיור ולצאת למקומות זולים יותר, כי בנפשנו הדבר. המצב היום בו אלפי זוגות, שוכרים יחידות דיור מתחת הקרקע בתנאים שאינם תנאים, מקשה מאד גם על התחלת החיים של זוגות אלו. ככל שהמשפחות גדלות אי אפשר לנהל חיים מתוקנים ביחידות אלו, כאשר נדחסים כמה נפשות במקום קטן.
מרן ראש הישיבה שליט"א מסכם: לא נראה שיהיה מנוס מלשנות את הרגלי החיים של הדור הצעיר, כי הדבר בנפשנו, בלי זה יהפכו חיי התורה למציאות שהיא כמעט בלתי אפשרית להחזיק מעמד".
עם התקווה לשינוי, נפרדנו ממרן ראש הישיבה שליט"א בברכת כהן ובברכת המועדים, כשאנו מודים על זמנו היקר שהקדיש למען רבבות הקוראים.
