פרשתנו, פרשת ראה, עוסקת רבות בחובותיה של מצוות הצדקה והמעשרות לסוגיהן המוטלות עלינו, אך גם מזהירה אותנו שלא נביא את עצמנו לידי עניות, חלילה. וז"ל הפסוק (דברים טו, ד): "אפס כי לא יהיה בך אביון". רש"י בגמרא (מסכת בבא מציעא דף ל:) מבאר, כי כוונת הכתוב היא "שלא תביא עצמך לידי עניות". ובגמרא (מסכת סנהדרין דף סד:) אף הוסיף את המילים בהקשר לפסוק זה: "הזהר בעצמך שלא תבוא לידי עניות".
בהקשר לכך נאמרו הלכות רבות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל שאחת המפורסמות שבהן היא דברי הגמרא (מסכת כתובות דף נ.) המלמדת אותנו כי חכמי הסנהדרין תיקנו באושא שאדם לא יבזבז יותר מחומש, שמא יבוא לידי כך שיזדקק בעצמו לבריות.
ננסה נא להתבונן בתקנה זו ומתי בדיוק היא תוקנה ונגלה דבר פלא המעיד על מעלתו וייחודיותו המופלאה של עמנו.
הגמרא (במסכת ראש השנה דף לא.) מספרת, "אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן, עשר מסעות נסעה שכינה מקראי, וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא… וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא, מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא", ע"כ.
כלומר, תקנה זו לא תוקנה על ידי חכמי הסנהדרין בעת שעם ישראל ישב לבטח בארצו שאנן ורגוע, בעת שטוב לאנשים בלב, ומרשים לעצמם מטבעם של דברים, לבזבז מעט יותר מן הרגיל כאשר מבחינים הם בעניים וחסרי כל הזקוקים לעזרה. בדיוק להיפך. דווקא הצורך בתקנה זאת הגיע באחת משעותיו הקשות של העם היהודי, בעת שנדד ממקום למקום לאחר שהוגלה ממקומו הטבעי, ירושלים עיר הקודש. בין מעבר מעיר לעיר וממקום אחד למשנהו, כשלא ידוע מה ילד יום, כשהכל לא ברור ונתון לשינויים דרמטיים בלתי פוסקים.
דווקא אז, כשהכלכלה לא הייתה בטוחה לאיש, ומטבעו של עולם, במצבים כאלו כל אחד שומר לעצמו מעט כסף ומחביאו לשעת חירום שגם כך ריחפה באוויר כל העת. באותה עת מבחינים לפתע חכמי ישראל שאנשים נותנים מעל ומעבר ליכולותיהם. שהם לא שומרים לעצמם את הנדרש להם ומסכנים בכך את מצבם הכלכלי העכשווי ובוודאי העתידי.
ואותם חכמים שפסקו לדון בדברים העומדים ברומו של עולם מחוץ ללשכת הגזית, (כגון הוצאה להורג וכדו') משום שאינם מצויים במקומם הטבעי, ירושלים, נאלצים להתכנס לא על מנת לדרבן את האנשים לעזור לעניים ולחלשים, לא כדי לעודד את יושבי הגלות להבחין, גם עתה בשעה קשה זו, בדל ובחלש שסביבם הזקוקים לעצי הסקה בחורף או מעות לקמח בערב פסח. לא. לזה העם נתן מעצמו ובשפע רב. אנשים הוזילו די ואפילו הותר, עד כדי כך שחכמי הסנהדרין נאלצו לאסור על העם לתת יותר צדקה מיכולותיו. לומר לו עד כאן, תחשבו גם על עצמכם ולא רק על שכנכם.
***
בשבת זו מברכים אנו את חודש אלול, לקראת כניסתנו לחודש הרחמים והסליחות. כמו בכל שנה ושנה מאז היותנו לעם זקוקים אנו ללימוד זכות ולעורר רחמים לקראת שנה חדשה שתבוא בע"ה עלינו לטובה ולברכה.
נראה כי אחת הזכויות הגדולות של עמנו היא עצם קיומנו, פריחתנו ושגשוגנו בכל אתר ואתר. על אף המצב הכלכלי הלא יציב, הן בארה"ק והן בארה"ב, למרות שכלכלת העולם איננה ברורה, וממש לא ידוע מה ילד יום בכל התחומים הפיננסיים, עולם התורה, הישיבות הקדושות, מוסדות החינוך, הצדקה והחסד לסוגיהם השונים, מתרבים ומתרחבים ב"ה לבלתי הכר.
קהילות תורניות חדשות הולכות ומוקמות בקצב מסחרר בכל רחבי הגלובוס, כשכל אחת מהן מפעילה ב"ה את כל המוסדות הנדרשים והנצרכים לקהילה תורנית למן הגיל הקטן ועד לגיל המתבגר על כל הכרוך בכך ברחבות ובהדר. כל ביקור בארה"ק, ולא רק שם, מרחיב את הלב נוכח המראות החדשים של צמיחה ושגשוג הולכים וגדלים. ישיבות, כוללים, תלמודי תורה ובתי ספר מוקמים ב"ה בזה אחר זה, לצד יתר פעילות החסד הברוכה.
יהודים טובי לב שיכלו להתחבא בפרט עתה תחת אצטלה של תירוצי "חוסר וודאות כלכלית", או "תקופה קשה ובלתי יציבה", מוסיפים עוד ועוד בנתינה, בעזרה ובסיוע, כשהצרכים והדרישות רק הולכים וגדלים.
יתן השי"ת שכל אלו יעמדו לעמנו די בכל אתר ואתר בימי הדין ההולכים וקרבים ונזכה לחזות בקרוב בנחמת ציון וירושלים.
