עם תום ימי המבול, לאחר שנח שתה מן היין, השתכר ונפגע על ידי חם אבי כנען, לקחו שני בניו שם ויפת את השמלה, שמו אותה על שכמיהם, הלכו אחורנית וכיסו את אביהם.
והנה, על אף ששניהם, שם ויפת, הצילו את כבודו של אביהם ביחד, תורתנו הק' משבחת את פעולתו של שם יותר מיפת, כדברי רש"י (בראשית ט, כג) "ויקח שם ויפת. אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר אתן לגוג מקום שם קבר".
כלומר, ברור לנו ששניהם עשו בעצם אותה פעולה, שניהם דאגו לכבודו של אביהם ומנעו ממנו את הבושה הגדולה שעולל לו בנו הקטן, אך מאחר ששם התאמץ יותר בקיום המצווה, זכו בניו למשהו נעלה יותר מבניו של יפת. הם זכו לקיים מצוות ציצית, בעוד בניו של יפת זכו רק להגיע לקבורה.
ההתבוננות בדברים מעוררת לנו את ההרגשה העילאית מה ערכה ומעמדה של כל פעולת מצווה, אפילו כזאת שכמעט ואינה נראית לעין, ואיה ערך גדול יש לה בשמים.
כדי לסבר את האוזן נביא את המעשה הידוע באשת הגר"א זיע"א (המעשה מופיע בפנקס הקהילה של העיר וילנא, כשמרן הגר"י אברמסקי זצ"ל סיפר שראה זאת בעיניו): אשת הגר"א נהגה לאסוף כספי צדקה יחד עם חברתה מידי יום שישי עבור עניי העיר. ההסכם שנערך בין שתי הצדקניות קבע, כי הראשונה מביניהן שתעזוב את העולם ותעלה לעולם שכולו טוב, תבוא לספר לחברתה על הנעשה בדין שמים.
ואכן, הראשונה שנפטרה הייתה חברתה של אשת הגאון מוילנא, שקיימה את חלקה בהסכם והגיעה בחלום הלילה אל חברתה הטובה, וכך אמרה הנפטרת: "זוכרת את אותה פעם בה הסתובבנו לאסוף כסף בין אנשי העיר לצורך מצווה חשובה, כאשר במהלך האיסוף ראיתי לפתע מעברו השני של הרחוב גביר פלוני, הצבעתי לעברו ואמרתי לך הבה וניגש אליו"? "זוכרת", אישרה אשת הגר"א זיע"א את המעשה.
ובכן, אמרה הנפטרת: "דעי לך, כי שתינו מקבלות על המעשה הטוב שעשינו שכר גדול, לשתינו מצפה אושר רב על כך, אך ההפרש בשכרנו על אותה פעם הוא עצום, על אותה תנועת יד קלה בה הסבתי את תשומת ליבך כי הנה העשיר המדובר צועד מעבר לכביש קבלתי שכר נוסף, הרבה יותר לאין שיעור!"
***
בשעת כתיבת שורות אלו הלב הומה מדאגה עמוקה לאחינו ובשרינו יושבי ארץ הקודש. השמועות הנוראות אודות המצב האיום הפוקד את כל הגזרות מצפון ומדרום לא משאירות עין אנושית יבשה ואינן מאפשרות להישאר אדישים נוכח המצב הקשה.
מובן שאין כל כוונה בשורות אלו לתת עצות או הנחיות במה עלינו להתחזק או להתעורר על מנת להשקיט את חמת המציק ולסלק את מלאכי החבלה ממעוזנו, דברים אלו מתפקידם של גדולי הדורות ומנהיגי עם ישראל לדורותיהם. אך נראה כי השורות המובאות בפתח מאמרנו יש בהן כדי לתת מעט עידוד וחיזוק לכל אחד ואחד באשר הוא. עלינו לדעת כי כל מעשה טוב, קטן כגדול, או אפילו תנועה קטנה של תוספת מאמץ במצווה יש בהם כדי לשנות עולם ומלואו ולתת שכר טוב לעושיהם. גם כאשר שני אנשים מקיימים אותה מצווה בצוותא, עצם העובדה שהאחד התאמץ או טרח מעט יותר בקיומה, הרי שרכש לעצמו תוספת בלתי נתפסת של זכויות לעולמי עד.
ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרות עמו ישראל די, לא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו ונזכה במהרה לנחמת ישראל.
