סוכה בגיהינום של אושוויץ

שיחת חג מאלפת בינה ומרוממת באמונה זכה עם חד מזקני רבני דורנו, ענף עץ אבות, בנש"ק

הגאון הצדיק רבי יקותיאל יהודה מייזליש שליט"א, רבה של סיגייט בארה"ב

על מאורעות השואה שחווה בגיהינום עלי אדמות באושוויץ עם אביו הגאון הצדיק הנודע בעל 'מקדשי השם' זצוק"ל

 

 

סיגייט, שכונה מרוחקת בברוקלין, על שפת הים, בקצה הדרומי-מערבי של רובע ניו-יורק, קילומטרים ספורים משכונת פלטבוש, בה מיושבת קהילה קטנה מגודרת ומבודדת בבתים חד משפחתיים.

שמה של השכונה התפרסם בחודש חשון שנת תשע"ג, במזג אויר הסוער שפקד את ארה"ב בימים ההם, שתוצאותיו הסתיימו בסערת חורבן ה'הוריקן-סנדי'. בתי כנסת נחרבו, ספרי תורה וספרי קודש נרטבו, בתים הוצפו ונהרסו, אנשים רבים איבדו את כל רכושם. זמן רב לקח לשקם את המקום היוקרתי.

בשערי השכונה הנקראת 'שער הים', מוצב מחסום ועל ידיה ביתן שמירה, שם יושבים שוטרים מקומיים, השומרים לבל יכנסו זרים לשכונה. כל הבא בשעריה, מתושאל על ידם, לאן פניו מועדות? בהגיענו עברנו אף אנו תשאול קצר זה, משענינו, כי הננו אורחים של ראביי מייזליש. שאל השוטר: האב או הבן? גם וגם, אמרנו. לאחר בירור קצר ואימות מול המארחים, נפתח השער.

לאחר דקות נסיעה הגענו אל היעד, לאכסניה המכובדת, של הגאון רבי דוד מייזליש שליט"א, מהרבנים החשובים בארה"ב שחיבר ספרים רבים, ובנו של המרא דאתרא הגאון הצדיק רבי יקותיאל יהודה (זלמן לייב) שליט"א. אכסניה זו ובית המדרש שעל-ידה הייתה של כ"ק מרן אדמו"ר מריבניץ זצוק"ל. בבית נאוה קודש זה, בו חופף הילת קדושת הצדיק, קבענו לשהות בשבת קודש.

 

שבת אין סיגייט

 

השבת פרסה כנפיה, שקט ושלוה רוחנית השתררו על פני היקום, והעיירה סיגייט היתה ל'שבת-דיג'. תפילת קבלת שבת התפללנו בבית האכסניה בהתרוממות. היכל בית המדרש מלא בחסידישע אידע'ן עטורי 'שטריימלאך' ולובשי בגדי שיראין לכבוד שבת קודש.

סעודת השבת נערכה כיד המלך, עונג שבת רוחני יש בשמיעת אמרות, פנינים, ווארטים של בעל האכסניה, מחבר כמה ספרים על קדושת השבת והמועדים, ביניהם גם הספר 'שולחן השבת', ובו אוצרות נפלאים מבארות נאמנים. ניגוני זמירות השבת קודש התנגנו והדהדו וקולם התערב עם קולות משברי הים הסמוכים לבית.

בשבת בבוקר, פסענו בשביל שעל יד הים במקום המגודר של ה'עירוב המהודר', אל עבר בית המדרש 'קהל יראים' של רב הקהילה הגאון הצדיק הישיש רבי יקותיאל יהודה מייזליש שליט"א, אבד"ק סיגייט.

מרחב המים הכחולים המשתקפים על פני בתי סיגייט, משפיע ומשרה אוירה נינוחה על הנפש – הליכה לבית הכנסת בצפרא דשבתא, לאורך שביל ימי, גורם לעונג רב ולנחת. רחש גלי הים הנשברים אלי חוף גובר על כל רעש המחשבות שמטרידות את המנוחה, סגולת הים בו ניתן להירגע וליהנות מעוצמתו של הטבע הסובב. אין זכר לחורבן והרס ה'סנדי'. היכלי בתי הכנסת הוקמו מחדש, הבתים שוקמו שנית, ורק גלי ים שקטים נעים ברקע.

התפילות בהיכל בית המדרש 'קהל יראים' הינם בהתלהבות ובהתרוממות הנפש. כן נערך קידושא רבה לאחר תפילת המוספין. ולאחר מנחה מסבים כל בני הקהילה בצוותא לסעודת רעווא דרעווין כמנהג חסידים, מסבים לשולחן ארוך ובראשו המרא דאתרא שליט"א, שמתחיל בזמירות לסעודה שלישית ולאחר מכן פותח באמירת דברי תורה וחסידות, מעורר את בני קהילתו לאהבת הבורא יתברך ולאהבת התורה.

 

שמחת חג בימי אפילה

 

רבה של סיגייט, הגאון הצדיק רבי זלמן לייב מייזליש שליט"א, משרידי דור דעה, מוותיקי וישישי הרבנים ומהמשפיעים הגדולים באדמת ארה"ב, מנהיג ברמה את קהילתו המפוארה 'קהל יראים' בסיגייט.

ממחרת השבת בשהותינו בסיגייט, לאחר תפילת שחרית, נקבעה השיחה. עלינו לביתו שליד בית מדרשו ושהינו במחיצתו, שמענו מנועם שיחו ונהנינו מאור יקרות.

כשביקשנו מהגה"צ שליט"א, שיעלה מימי חג הסוכות בעמק הבכא, והאופן שקיימו את מצוות השמחה המצווים ג' פעמים בחג הסוכות, פתח ואמר: "אמנם יש חיוב לספר ולזכור את הימים ההם, כמצוות 'זכור את אשר עשה לך עמלק', אף שהדברים גורמים צער בשמיעתם. אמנם, לפי מה שהנך מתאר, שהדברים יתפרסמו לקראת חג הסוכות הבעל"ט, הרי שיש להעלות זיכרונות מהדברים שיעוררו לידי שמחה.

"כששהינו בעמק הבכא, בגלות אושוויץ, למרות שהיינו מדוכאים בייסורים מרים, אמנם יכול היה להיות מצב של שמחה אמיתית גם במקום מעונה ושפל מקור הרשע שאין למטה הימנה. וזאת חשנו כמה פעמים. שכבר לא הרגשנו בשום דבר מטעם החיים, אמנם בהגיע לידנו תפילין, שופר, לולב, היינו שמחים, אף כי כל מי שקיים שם את המצוה ידע שמסתכן הוא בנפשו, ובכל רגע עלול לבוא לקיצו, אך השמחה וטעם החיים שהמצוה נסכה בנו, לא ניתן לתאר ולשער".

 

ימי הבחרות בגטו

 

טרם יספר על ימי חג הסוכות באושוויץ, ביקשנו שיספר על ימי עלומיו – ימי הבחרות שהיה בגלות, מאז שברח מישיבת זקינו בעל ה'בנין דוד', ובילה את ימיו בגטו אחר גטו.

"בצעירותי למדתי בישיבה באוהעל אצל זקני הגאון בעל ה'בנין דוד' זצוק"ל. כשהרשעים הגיעו, השליכו אותי לגטו באוהעל, שם שהיתי מפסח עד שבועות שנת תש"ד. בשבועות חשתי שיש בידי הכוחות לחזור לבית הורי בווייצען, פגשתי יהודי בשם רבי ישראל מושקוביץ, שניצל במלחמה והיה מתפלל בבית המדרש בצעהלים. הוא היה 'במונקא-טבור' (אלו היו שרידי פלוגות העבודה ההונגריות, יהודים ששירתו במסגרת הצבא ההונגרי, שרובם נמסרו בסוף המלחמה לידי הגרמנים ימ"ש), ועקב כך הוא לא היה צריך להיות בגטו, ופעולה שפעל הביאה לי מסמכים רשמיים לצאת מהגטו באוהעל לעיר מגורי ווייצען.

"בחזרתי הרגשתי כי כל פסיעה היתה בדרך ניסים ונפלאות. בסייעתא דשמיא הגעתי לביתי. ובשבת קודש היינו יחד עם שני אחי הגדולים, הרה"צ רבי יוסף משה זצ"ל, הרב מווייצען, שבחסדי שמים ניצול ושרד את השואה, התגורר בוויליאמסבורג. והשני הרה"צ רבי מרדכי זאב, שנפטר בבוכוואלד. הם היו צריכים ללכת ל'מונקא-טאבור' אחרי שבת, ואמי בכתה ואמרה 'בשבת זו המשפחה עדיין מאוחדת, מי יודע אם עוד נתראה, מי יודע אם כולנו עוד נחיה'… לאחר שבת לקחו אותנו לגטו ווייצען משם לקחו אותנו לגטו מאנאר, זה כבר היה מרחק של שעה הליכה מווייצען. שמה היה מפעל גדול ללבנים, ובו בור ענק חפור באדמה, משם לקחו חול ללבנים. בבור זה ישנו, מתחת השמים בחום ובקור, היה שם נורא, כשירד גשם ושכבנו שם על הלכלוך".

 

קולות וברקים בגיהינום אושוויץ

 

"משם לקחו אותנו בקרונות של בהמות, היה זה בחודש תמוז בחום הלוהט, הנסיעה הייתה נורא נוראות, כמעט נחנקנו, היה חם וחנוק. זכורני שאמי ע"ה לקחה סדין וקצת הרטיבה אותו ובזה הרטיבה את פנינו וניסתה להחיות את נפשינו. רק אחרי שלושה ימים נוראים הגענו באמצע הלילה לגיהנום של אושוויץ. היתה שם בהלה נוראה. המקום היה חשוך, היו קולות וברקים וריח נורא. שם עמד הרשע מענגאלע ימ"ש, והפריד נשים וילדים ויהודים ישישים בנפרד בצד שמאל, ומי שיכול לעבוד בנפרד בצד ימין, היו שם מחזות שלא ניתנים לתיאור.

"אמי מורתי הרבנית הצדקנית מרת הענא זיסל בת רבי חיים יעקב ע"ה וששה מאחיי ואחיותיי הקדושים ע"ה הלכו בצד שמאל. לאחר שהייתי כמה ימים באושוויץ, התגעגעתי לאמי ומשפחתי, שאלתי לכמה יהודים פולניים, היכן אמא שלי? הראו ואמרו לי: אתה רואה את העשן מתאי הגזים, שם הם נמצאים רח"ל. הייתי בחור צעיר, זכור לי הכאב הגדול, וצעקתי לו: איך אתה כיהודי מדבר כאלו דיבורים? אך הוא לא שת לדבריי. ראיתי את האש מקרוב, כל כך מקרוב, לא יכולנו להאמין, וכמובן לא להבין זאת עד ביאת המשיח. עלו על המוקד על קידוש ד' במשרפות אושוויץ, הי"ד.

"אחותי הרבנית הצדקנית ממאנטיוודעי, אלמנת הגה"צ רבי אברהם ליטנער זצ"ל, ביקשה ללכת לעזור לאמא להתעסק עם הילדים, אבל יהודי ששמר שם, החל לצעוק עליה בקולי קולות שתעזוב את הילדים. היא צעקה: תן לי לגשת אל הילדים, אבל החל להכות אותה וצעק: את משקרת, אלו לא הילדים שלך! היינו בטוחים שמדובר ברשע ארור, אבל אח"כ התברר שהוא הציל אותה! אם היתה הולכת ליד הילדים והנשים שלא יכולים לעבוד, היתה ממשיכה לצד שמאל. וכך בזעקות של הלה, הפנה אותה לימין, ניצלה וזכתה להקים משפחה גדולה בליע"ה בחסדי שמים".

 

נס הקיום בתופת הנוראה

 

מעלה הגה"צ אב"ד סיגייט שליט"א על נסו בהם התקיים בימים עצובים אלו: "היה לי ממש נס משמים והייתה עבודה טובה באושוויץ, עבדתי במטבח במחנות, במקום שגרו הצוענים, זה היה באייראכד שהנאצים גם שלחו למחנות ולהריגה. אז לא ידעתי כמה עלי להיות מאושר, היה זה בבחינת 'אין בעל הנס מכיר בנסו'. אבל היום אני מבין את הסייעתא דשמיא שהייתה לי, בשעתו זה היה ממש כמו להחזיק ביצת זהב, במקום שאחרים רעבו למוות, יכולתי לאכול קליפות תפוחי אדמה ללא הגבלה. החיות הטורפות הנאצים, לא עינו את הצוענים כמו את היהודים. אותם האכילו כל יום עם אורז והשקום חלב, כשליהודים נתנו מרק שנקרא 'דערגעמיזא' –  עלים שנשרו מהעצים ששמו אותם בתוך סיר ענק עם מים רותחים, הוסיפו לכך קילו 'מרגרין' וזה ה'מרק'.

"אאמו"ר היה בבלוק אחר, פעמים מילאתי אוכל שגנבתי מהאוכל של הצוענים והבאתי מטעמים לאבא. יום אחד הגעתי לבלוק אחרי העבודה ואבא לא היה שם. נרעדתי שחלילה לקחו אותו והחילותי לרוץ מבלוק לבלוק בפחד, למרות שהיה אסור לרוץ שם, אם נאצי היה פוגש אותי יכל להרוג אותי. מרוב בהלה למצוא את אבא, רצתי בבכי מזעזע וצעקתי: טאטאי! – הייתי בחור בודד שאיבד את כל משפחתו, והנחמה היחידה שלי הייתה להיות עם אבי.

"כך רצתי עד שפגש בי יהודי ושאל מדוע הנני בוכה? משסיפרתי לו, סיפר לי שבאותו יום הוציאו יהודים ושיכנו אותם בבלוק מספר 12. מרוב בהלה שוב לא הרגשתי במעשיי והסכנתי עצמי בכך שנכנסתי לבלוק 12 בחשכת הלילה וצעקתי ובכיתי: 'אבא!' אנשים צעקו עלי שלא ארעיש והזהירוני שאם יבחינו בי הנאצים יהרגו אותי. סוף סוף מצאתי את אבי ובכיתי משמחה וכבר נשארתי אתו. אין לי ספק, כי המלאך גבריאל ליווה אותי עד שמצאתי את אבי, כי אם לא הייתי בא אצלו, כנראה הייתי נשאר באושוויץ, שכן כל אלו שנשארו בבלוק ששהיתי קודם, נעקדו על קידוש ד'.

"בכל יום הלכנו לעבודה, אבא ניקה מכוניות ואני הייתי בחור חלש, ניקיתי את הכלים במטבח. כל יום כשהלכתי עם אבא לעבודה שרנו יחד את הניגון על מזמור קכ"א שבתהלים 'שיר המעלות אשא עיני אל ההרים' של דודי זקיני הרה"ק רבי בן ציון הלברשטאם מבאבוב זי"ע הי"ד, ובשער התפללנו 'ד' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך', עם שירים אלו התחזקנו כל יום, והרגשנו כאילו דוד המלך ע״ה כיון את המזמורים עבורינו להתחזק באותו מצב איום ונורא. כמו כן שרנו 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל', ונתחזק לבבינו שהשי״ת בוודאי יהיה בעזרנו גם הלאה וישמרנו לצאת לחיים ולשלום".

 

קרשי הסוכה שאספו מדרגשי ה'קינדער-לאגער'

 

הגה"צ אב"ד סי-געיט שליט"א, היה עד לסיפור ה'קינדער-לאגער' – 'מחנה הילדים', בו שהו אלף וארבע מאות ילדים-נערים שהוחזקו בצריפים מיוחדים באושוויץ, בקיץ תש"ד עד לאחר שמחת תורה, שם עשו את ימי ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת, ניהלו שגרת חיים יוצאת דופן. משם נשלחו לצעדות המוות לגרמניה, ורבים נפלו בדרכם הארוכה עד לשחרורם, והיו ביניהם ניצולים רבים, בהם בר-שיחנו הגה"צ שליט"א.

וכך היה: היה זה בחודשי קיץ תש"ד, קובצו למקום אחד כשלושת אלפים ילדים-נערים יהודים, מגיל שלוש עשרה ועד שש עשרה, משארית הנוער היהודי בהונגריה. ציבור כזה של נערים לא נותר בשום קהילה באירופה, אך למרבה הצער ההתקבצות הייתה במחנה ההשמדה אושוויץ 2 בירקנאו. רוב הילדים נשלחו בשילוחים ההמוניים מהונגריה בתש"ד והופרדו ממשפחתם באחת, ברציף הרכבת, בין חג השבועות לחודש תמוז. הנערים הגיעו מערי השדה שברחבי הונגריה. הגרמנים ימ"ש נהגו בנערים באופן חריג: הם בודדו אותם בצריפים מיוחדים, שכונו בפי האסירים ה'קינדער-לאגער' – מחנה הילדים. נערים-ילדים אלו לא נשלחו לעבודות כפייה בדומה לגברים, וגם לא למשרפות; באופן מוזר, הם הונחו ונשמרו במחנה ללא שינצלו אותם.

"תחת יד הנוגשים הנאצים ימ"ש במחנה אושוויץ היה בלתי אפשרי לקיים מצוות הכרוכות בביצוע פעולות חיצונית שאפשר היה לראותן. היות שהנאצים עלולים היו לרצוח באופן מיידי את מקיים המצוה. לא אוכל לתאר עד כמה קשה וכרוכה היתה במסירות נפש קיום מצוות סוכה ונטילת לולב.

"אאמו"ר זצוק"ל ניצל את תנאי השטח המיוחדים והצליח ליצור סוכה בתוך דרגשים שהוצאו מהצריפים עם בואם של אלפי הנערים. וכך סיפר ב'שערי מחמדים': 'מצות סוכה עלה בידי אז לקיים, היות שבפינה אחת עבדו כמה יהודים בהתקנת מטות וספסלים, ביקשתי מהם כמה נסרים וחיברתים יחד, כיסיתי עליהם קצת סכך, וכך בניתי סוכה עבורנו. אולם הישיבה בסוכה זו היתה כרוכה בסכנת נפשות, היות שאנשי הס״ס עברו וסיירו במקום בכל שעות היום להשגיח על עבודת היהודים. ואם היו מוצאים אחד היושב בסוכה ואוכל, שזה היה איסור חמור להימצא במקום מי שאינו עובד שם, היו מכים אותו מכות רצח.

באופן כזה תפסו פעם את בני יקירי זלמן לייב נ״י (הל"ה בר-שיחנו, הגה"צ אב"ד סיגייט שליט"א) בעת שאכל כזית באותה סוכה, ובנס נשאר בחיים אחרי המהלומות הכבירות שקבל על ראשו ובכל חלקי גופו. גם בזה אפשר לעמוד על מסירת נפשם העילאית של היהודים בתוך מחנות המוות האיומות, עבור מצות השי״ת, ועל מידת הקרבתם העצמאית עבור כבודו ית׳ בכל זמן ועת שהמצוה רק באה לידם'…"

כמאה עד מאה וחמישים נערים שרדו מתוך שלושת האלפים הילדים שהיו ב'קינדער-לאגער', יחידים ממשפחותיהם. הם הקימו משפחות בארץ ישראל ובתפוצות, עדות לניצחונם על מזימתם של הנאצים לקטוע את שושלת הקיום של עם ישראל, אך גם עדות לאובדן העצום להם ולעם ישראל, שנגזלו ממנו נערי החמד, בני הנעורים

 

נטילת לולב באושוויץ

.

ממשיך הגה"צ רבי זלמן לייב מייזליש שליט"א בשיחתו המאלפת והמרתקת:

"הקושי לקיום מצות נטילת לולב היה כה גדול, שהגיעה ביגיעה כפולה. ראשית, עצם השגת ארבעת המינים בתנאים ששררו באושוויץ באותם ימים היה בלתי אפשרי. שנית, כשכבר הצליחו להשיג את הד' מינים בדרך נס, היה קשה לקיים המצוה מבלי שהרשעים יבחינו בדבר.

"בס"ד עלה בידי אבי זצוק"ל להשיג לפני חג הסוכות אתרוג ולולב ישן, משנה קודמת שהביאו אתם יהודי לודז' שהובהלו למחנה אושוויץ. כך היו לו שלושה מינים, אתרוג, לולב וכן קטף ערבות שגדלו על יד הנהר שמימיו עברו על יד המחנה. את שלושת המינים העביר אבא בסתר לעוד יהודים, בכדי שיוכלו לקיים מצות נטילת לולב. לא ניתן לתאר את שמחת לבם בקיום המצוה, שהיתה גדולה ללא גבולות, בכך שבמצבם העגום, יוכלו לקיים לכל הפחות מצוות לולב. את המצוה הזאת קיימו אז בחירוף נפש ובגבורה עילאית. וזו היתה שמחה אמיתית שלא הייתה קשורה לשום דבר גשמי, שכן לא היה להם דבר. גופם היה משועבד לרוצחים, ורק נפשם יכלו לשעבד לבורא עולם בקיום מצוותיו, ולכן השמחה של מצוה שלהם היתה שמחה אמיתית ללא התערבות נטע גשמי וכל כולה היתה רק רוחנית".

 

השמחה היתה גם כשהמצוה לא היתה בשלימות, שהרי היה חסר להם 'הדסים'…

"אאמו"ר זצוק"ל ב'שער מחמדים' שבראש ספר 'מקדשי השם' דן בשאלה זו".

 

שמחת התורה שהביאה להצלת הנערים

 

בנו של הגה"צ אב"ד סיגייט שליט"א, הגאון החסיד רבי דוד דוב מייזליש שליט"א, מרבני סיגייט, שנכח בשיחה המיוחדת עם אביו שליט"א, ביקש להעלות את הסיפור המטלטל של הבחורים שרקדו בחג שמחת תורה בשמחה עצומה טרם עלותם על המוקד. עובדה זו חרת הוויטצענער-רב זצוק"ל ב'שערי מחמדים', תוך שמציין כי 'עובדא נוראה העולה על כולם אספר לדורות, ועובדא דהוי כך הוי':

"בליל שמחת תורה הובילו הרוצחים לבית המוקד לערך חמשים בחורים צעירים הנותרים עוד בהמחנה, וכאשר באו לתוך בית המוקד, אמרו להם הרוצחים שירחצו את עצמם, להיות נקיים וזכים, כי כן היה דרכם לומר, לכל הקדושים שנעקדו בתנורי הגז, וזה היה מסווה ואמצעי פיתוי לרמות את הבאים לבית התופת הלז, כאילו הם עומדים להשתחרר לחירות שיתנקו.

"אמנם הילדים הללו, שידעו בבהירות מה צפוי להם בעוד רגעים אחדים, התגברו במסירות נפש עליונה על מצב רוחם ועל המציאות העגומה בה היו שרויים, ענה אחד ואמר: 'חברים יקרים היצט איז דאך שמחת תורה, אמת מיר האבן נישט דא קיין ספר תורה צום טאנצין, אבער דער רבונו של עולם איז דאך דא מיט אונז, לאמיר טאנצן מיט איהם, בעפאהר מיר ווערין פארברענט' ('היום הרי הוא שמחת תורה, אמת שאין לנו כאן ספר תורה לרקוד בו, אבל הרבש"ע הרי נמצא כאן עמנו, בואו נרקוד עמו, טרם שאנו נשרפים'…) ותיכף התלכדו כולם יחדיו במעגל ריקודים, והיו מזמרים הפסוקים 'אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו' וגם 'וטהר לבנו לעבדך באמת', בניגונים הידועים, והקולות של שירה וזמרה היו בוקעים מתוך חדרי בית המוקד והתלהבות הנערים בשירם וזמרם עברו כל גבול.

"השומרים הנאצים ימ"ש, שעמדו בחדר החיצון ומוכנים היו לפתוח עליהם את ה'גז', בשמעם את קול השירה והזמרה, נכנסו בלבם פנימה כעס ורוגזה מצד אחד, ומצד שני היו מלאי השתוממות והתפעלות על שנערים אלו העומדים על סף מוות, יכולים עוד למצוא עוז וגבורה בנפשם לצאת בריקודים ושירות ותשבחות. קצפו של מפקד הס״ס הרשע עברה על כל גדותיו בשמעו את התשובה של הנערים, על שאלתו: לשמחה זו מה עושה? ומה סיבת הריקודים והזמרה בשעה גורלית זו? על כך היתה תשובת הנערים, הלא בין כה וכה הולכים אנו להשמדה סופית בכל רגע, וזאת גופא סיבת עליזותנו, היות ששמחים אנו להסתלק מעולם שפל ובזוי זה, שכלבים שכמותכם המה המנהלים והקובעים בו את חוקיו והליכותיו לבני אדם הנמצאים בו. אם ישנה רק אפשרות להיפטר ממנוולים ארורים כמותכם, זאת לבד כבר הסיבה לשמחה והחדווה העליונה עבורנו. ועוד סיבה ישנה לששון לבבנו, כי עומדים אנו עוד מעט להתראות עם הורינו ובני משפחותינו אשר רצחתם בשפלות ועינויים לא אנושיים, ובזה יתאפשר לנו להתאחד שוב עם משפחתינו".

 

ממוות לחיים

 

"הקצין הנאצי הסאדיסט, התמלא כעס עד להתפקע, וצעק לעומתם אני אלמדכם לקח ואפר את מחשבתכם הזאת, ובמקום להרוג אתכם בפעם אחת באופן מהיר, אאריך את תקופת גסיסתכם ככל האפשר, ואעביר אתכם למקום מיוחד, שבו יטפלו בכם באופן אכזרי בכל מיני עינויים וייסורים נוראים, ורח"ל חתיכות חתיכות יחתכו מגופכם החי עד שנשמתכם תצא מכם אט אט מתוך סבל בלתי אנושי…

"הנערים לא שעו לדבריו ולצווחותיו, והמשיכו בשירם וריקודיהם ברוב התלהבות ודביקות אין סופית וצחקו בפניו עד שהיה נראה בעיניו שעושים ממנו ליצנות ואינם יראים ממנו ומדיבוריו כלל וכלל. מתוך כעס גדול עצר את הרקידה שלהם, והובילם לחוץ מבית המוקד חזרה לתוך המחנה, הכניס אותם לבלאק מסוגר, עד שיתארגן לעשות בהם שפטים בעינויים קשים ומרים כאשר אמר.

"אך בעזרת השי״ת, נתהווה להם נס גדול, כי ביום המחרת בהשכמת הבוקר, היה מוכן טראנספארט גדול מכמה מאות אנשים ליסע משם למקומות עבודה שונים בגרמניה, ועלתה בידם חיש מהר שרובא דרובא מהחמישים בחורים נכנסו אל תוך הטראנספארט השיירה החדשה, ויצאו מתוך מחנה אושוויץ ונשלחו למקומות עבודה שונים במדינה. והמעט מזעיר שנשארו עוד באושוויץ נתערבו בבלאקים שלא יהיו נכרים, ובאופן הזה ניצלו כל החמישים נערים ממוות לחיים, והיה לנס ופלא בכל המחנה".

מסיים הרב מסיגייט את השיחה המרתקת: "הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע אמר, שכל יהודי שניצל מהשואה היה נס משמים ושני מלאכים שמרו עליו ואנו הרגשנו שלא רק שני מלאכים שמרו עלינו, אלא המלאך גבריאל שהוא מלאך משמירה עליונה, בא לשומרנו. היו לנו כל כך הרבה ניסים, וכל מה שסיפרנו הוא רק מקצת דמקצת, למען יידעו דורותיכם".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן