שלום לכם קוראים יקרים, ברוכים השבים למדורנו.
השבוע יגיע הגיליון המכובד לידיכם, בעת שברחוב החיצוני, שמחוץ לכתליו המוגנים של עולם התורה, תתחולל מהומה רבתי. עולם השקר ינסה להרים ראש, להגיד בקול גדול, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אפילו את חללי המלחמות שמקום של כבוד השמור לקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם יתברך, בהיותם הרוגים על שם היותם בשם ישראל נקראים, יבכרו – הם, שם בחוץ – לכבד בדרך הרחוקה ת"ק פרסה מדרך המסורה, תוך רמיסת מנהגי האבלות בכלל ואיסור הנגינה וכלי שיר בימי ספירת העומר בפרט.
הדילמה הזו מתחדדת בעת יושבי פה בניכר, כשאני רואה את הצרמוניה החלולה שנוהגים הגויים בחגאות שלהם, אני מבין עד כמה רצו וכמהו ראשי הציונות להידמות אל הנכרים, עד כמה התרחקו הללו וניסו להדחיק מזיכרונם את הנהגות בית אבא, שלא מעט פעמים היו אלה בתים של יראים ושלמים.
אך בעוד אצל הגוי אין לי טענה, אין לי הרגשה רעה – היי, אתה עושה מעצמך צחוק, הרי לא מצופה מגוי שיתנהג אחרת, אך כשזה מגיע לאחינו הטועים והיקרים, אנו מחויבים לזעוק בקול גדול: הצילו אחים הצילו, טעות בידכם, לא כך מכבדים זכרו ונשמתו של קדוש. בואו אלינו להיכלי התורה, ראו איך הממיתים עצמם באוהלה של תורה מכבדים את החיים, איך מקדשים את זכר הנפטרים הנעלים, משנה ועוד דף גמרא לעילוי הנשמה, קדיש למען יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה, נר נשמה לציין שנר השם נשמת אדם, הם. ורק הם יביאו תועלת לנשמת הקדושים, יביאו גם מרפא לשארים שבורי הלב, המרוסקים בדמע אל מול האובדן הנורא.
***
בשבוע שעבר ציינו בארץ את "יום השואה והגבורה" – שנקבע בחוק בניגוד לרצון הרבנות הראשית שקבעה כבר מיד בתום המלחמה הנוראה ההיא, שיום הזיכרון הכללי יהיה ביום עשרה בטבת, שנקבע כיום הקדיש הכללי. ההתנגדות הייתה על הצורה והתוכן – התנגדות לניבול נשמות הקדושים בשירת נשים בפרהסיה, בנגינת כלי שיר בימי הספירה והתנגדות לחילול האיסור להספיד בימי חודש ניסן.
אך כל זה ללא הועיל, ראשי הציונות רצו לציין בעיקר את יום הגבורה שהיה בשואה, שלדידם היה ציון מרד גטו וורשה, מרד טרבלינקה ועוד כמה אירועים אפיזודיים ביחס למלחמה עולמית ותוצאות בלתי נתפסות. ניסו הציונים להתגולל על גדולי ישראל שהתנגדו למרידות ושהלכו כצאן לטבח כלשונם הטמאה, התעלמו בזדון וביודעין מפסקי גדולי רבני פולין שהתנגדו למרידות כל עוד היה סיכוי ולו קלוש, שחיי יהודים יינצלו. כשהתברר להם שכלו כל הקיצים וסופם נגזר בוודאות, השתתפו בעצמם בתכנון התוכניות האופרטיביות לקראת הלחימה, כפי שתיאר איש הגטו הלל זיידמן ביומניו שהצליחו לשרוד, בהם תיעד את השתתפות הגאונים בהם הקדוש רבי משה זמבה הי"ד, בעיצומו של ליל הסדר, בתכנון המהלכים המלחמתיים.
את הגבורה היהודית האמיתית, זאת של מסירות נפש לקיום בדל מצוה, בתוך תופת בלתי ניתנת להבנתנו, את זה העלימו והשתיקו. שרידי המחנות שהצליחו להגיע לחופי הארץ, התקבלו בבוז ודחיה מהציוניים, "סבונים", "צאן לטבח", ועוד כינויי גנאי לרוב הדביקו לניצולים האומללים שאיבדו הכל כולל הכול.
***
הגה"ק רבי ישראל שפירא זצ"ל, נינו של מרן הגה"ק בעל ה"בני יששכר" רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, שהוכר אחרי המלחמה באמריקה כהאדמו"ר מבלאז'וב, היה לפני המלחמה רב בגליציה. הוא שתה את כוס התרעלה עד תומו, אך רוחו לא נשברה, הוא החזיק את הנידחים, השרידים המוצלים מהגיהינום, בידיו ממש. קרבם, דאג שסיפורם יהדהד, אך לא די. בכל ברית מילה אליה הוזמן במהלך חייו אחרי המלחמה, היה הרבי מספר כך:
לקראת תום המלחמה, ניגשה אלי יהודייה צעירה עוטה סמרטוטים ובקשה ממני: רבי, תן לי בבקשה את הסכין שלך. הרבי במתק שפתיו, לא שיקר לה שהכל יהיה טוב… הוא רק דיבר על ליבה: הרי זה עניין של עוד יום או יומיים, והסוף יגיע, למה לאבד חיי נצח של קדושים במעשה פזיז? אזרי עוז, תבטחי בבורא עולם, שכל זה לטובה הוא. שתק והתייפח.
קצין נאצי ארור יש"ו שהיה עד לדו שיח, ניגש לרבי הקדוש ופער פיו בנביחה: כלב מזוהם, מה אמרת לה? (כזה היה יחס הנאצים לאומללים, כלבים מזוהמים, הם לא נחשבו בעיניהם לאנשים). הרבי שתק.
לפתע, אזרה האישה הצעירה עוז, הרהיבה ואמרה: בקשתי ממנו סכין והוא סירב, אולי תיתן אתה לי את הסכין? הנאצי הארור ראה לפניו סיבה למסיבה – שלף את סכין הקומנדו מהנדן, והגישה עם חיוך מדושן עונג לידי האומללה.
מה שאירע עתה התרחש בשברירי שניה. במהירות הבזק התיישבה האישה על הרצפה, שלפה מערימת הסמרטוטים תינוק בן כמה ימים, עשתה לו בחטף ברית מילה, ניגבה את הדם מהסכין, הגישה את הסכין לנאצי ההמום ותוך כדי כך פכרה ידיה כלפי שמיא וכה אמרה בלב נשבר: "ריבונו של עולם, אתה הענקת לי ילד בריא, אני מעניקה לך ילד יהודי". תוך כדי דיבור שלף הנאצי הארור אקדחו וירה בהם למוות. השם יקום דמם הקדוש.
זוהי הגבורה היהודית בהתגלמותה, בגללה אנו חיים בארץ הקודש. אותה ניסו הציונים לטשטש ולהעלים ואנו מחויבים אם רצוננו לחיות חיים יהודיים, לזכור, מה ביני לבין חמי.
***
היארצייט של סבתי הצדקת ניצולת השואה, יחול בתחילת השבוע הבא, ביום ז' לחודש אייר. סבתי שרדה את השואה האיומה כשהיא נצמדה לתורת ישראל והקפידה על קלה כחמורה, עברה עינויי תופת על-ידי מלאך החבלה ד"ר מנגלה שר"י, שאותותיהם התפרצו בגיל מתקדם, כשהיא סבלה ייסורים קשים ומרים, אך היא זכתה לראות מבתה היחידה, אמי מורתי שתחי' לאורך ימים ושנים, שנולדה בעיר בוכניה תוך כדי מנוסתם מפולין לבודפשט, שפע נחת דקדושה, כשצאצאיה, הנכדים והנינים ובני הנינים שיחיו, צועדים בדרך העתיקה מימות עולם.
דוד אימי, אח סבתי, היה ר' אברהם אבא לדברגר ז"ל, מחשובי הקהילה היהודית במלבורן אוסטרליה. כשהייתי בגיל בר מצוה, בעת ביקורו בארץ ישראל, הוא פנה לאמי בעיניים סגורות וסיפר: את היום כבר נשואה וילדייך בני מצוות, אספר לך איך ניצלת בהשגחה פרטית ממוות, אולי בגללך, ניצלה כל המשפחה.
הם היו, כאמור, בבוכניה, כשהחלה אקציה, היהודים צוו להתרכז במגרש העיירה. המשפחה הצליחה עם עוד כמה יהודים להימלט ולהסתתר בעליית הגג ואת היית תינוקת בת כמה שבועות. החורף היה קר, קר מאוד. אני החזקתי אותך בתוך כר נוצות גדול. כך הסתובבנו אתך, תינוקת שזה עתה נולדה, מוגנת מהקור מקפיא העצמות, עטופה בכר נוצות.
הצטופפנו שם בעליית הגג הדחוסה יהודים נמלטים בדממת מוות, שמענו איך הנאצים הארורים מתקרבים, איך הם נכנסו לבניין ולבית מתחתם והחלו בחיפושים, חיפוש קולני מאיים, כשאת בתגובה פתחת את פיך והחלת לבכות.
אמרתי לריבונו של עולם: אני אעשה הכל להציל את האחיינית שלי, אנא, תשמור עליה, שהיא לא תיהפך להיות הקרבן שלנו… נורא ואיום.
ואז, סיפר הדוד ר' אברהם אבא, התרכזתי לראות את צורת נשימתך, כשפתחת פה לשאוף אויר שחררתי אחיזתי, וכשפתחת פה לצרוח, סגרתי את פיך בקצה הכרית, שחנקה את הצרחה שעומדת הייתה לצאת ולהסגירנו למוות.
כך במשך דקות ארוכות שנדמו בעיני כנצח. בניסי ניסים, הגרמנים לא הבחינו בפתח לבוידעם (עליית הגג) ועזבו את הבית.
לך, היה בעשערט (נקבע גורלך) להישאר בחיים, להקים דור ישרים מבורך. אולי בגלל זה, כל הקבוצה ניצלה ממוות.
***
חשבונות שמים איננו יודעים, אך חשבונות בני האדם אנו יודעים היטב מה הם מחשבים. וכששומעים שזה היה החשבון של הדוד הצדיק, רואים בבירור כשמש בצהרים את ההשגחה הפרטית המדויקת לכל אחד מאתנו.
בשבת האחרונה התחלנו ללמוד בפרקי אבות, אנחנו מוצאים בפרקי המוסר המופלאים של חכמינו טל נחמה, טל גשם המרטיב את העצמות, המעניק כח וחוסן, כי לא לעולם חוסן, אך הבוטח בהשם, חסד יסובבנו. יהיו הדברים לע"נ אסתר רייזיל בת ר' ישראל נלב"ע ז' אייר תשנ"ח, לרפואת והצלחת ביתה, אמי מורתי שתחי' עד מאה ועשרים בבריאות ונחת.
גוט שאבעס קוראיי היקרים.
