מגדולי האדמו"רים והצדיקים שפעלו והפיצו תורה וחסידות ביבשת אמריקה בשנים טרם המלחמה העולמית השניה, היה מרן אדמו"ר הרה"ק רבי יעקב חיים פרלוב מסטאלין זי"ע. לפנינו עובדות זעירות ממה שסיפרו זקני חסידיו הרה"ח רבי ניסן פילטשיק ז"ל והרה"ח רבי אלימלך טארבעלא ז"ל.
בשנת תרמ"ח זרח אורו בסטאלין לאביו הרה"ק רבי ישראל מסטאלין זי"ע שמנוחתו כבוד בפרנקפורט ונקרא ע"ש סבו, אבי הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין – רבי יעקב הנסתר. כבר משחר ילדותו נראו בו כשרונות ברוכים ומדות נעלות כשמיוחד שבהם בלטה מדת החסד.
בעקבות רמזים מאביו הרה"ק רבי ישראל מסטאלין, שעליו לפעול באמריקה בתקופה זו החלו קבוצות חסידים לעזוב את מדינות אירופה ולהשתקע באמריקה, ובשנת תרפ"ד החליט אף הוא לעלות לאמריקה בכדי להפיץ שם את תורת החסידות. כשהגיע נתקבל ע"י החסידים ברגשות שמחה ובאהבה יתירה. בסתר ובהיחבא וכשהוא מכסה טפחיים מגדלותו השפיע לטובה על כל סביביו ונתחבב מאד ע"י החסידים שנקשרו אליו מאד.
דרכו הייתה לקבץ את בעלי הבתים לומר לפניהם דברי עידוד וחיזוק בעבודת ד', ובקולו הערב היה מנגן להם ניגוני געגועים ודביקות לעורר את לבם לאביהם שבשמים ולפעמים אף חיבר בעצמו ניגונים (אשר רובם נשתמרו עד היום), וחסידים רבים מערי השדה היו באים בשבתות ומועדים להסתופף בצילו לשמוע ולהקשיב לדיבוריו ושיריו.
בכה על פטירת הרבי
פעם אחת, זמן רב לאחר פטירתו, נזדמן יהודי בלבוש מודרני לביתו. כששאל האם אפשר להיכנס אל הרבי, ענה אחד החסידים שהרבי כבר בעולם האמת. כששמע הלה את התשובה פרץ מיד בבכי. החסיד הביט בתימהון באיש הבוכה ושאלו: האם הכרת את הרבי שהנך בוכה במר נפש? השיבו: אספר לך סיפור:
לפני מספר שנים נחלה אבי במחלה אנושה, עד כדי ככך שהרופאים כבר התייאשו מחייו.
כשסיפרתי לאחד מחברי על מצבו של אבי, סיפר לי שבוויליאמסבורג גר "רביענער" אשר כל יברך מתברך, ואולי גם את אביך יברך.
למרות שהייתי רחוק משמירת תורה ומצוות, בכל זאת מה לא עושים עבור אבא הנמצא במצב כה קשה, מיד נסעתי לוויליאמסבורג אל ה"רבינער".
כשנכנסתי אל הרבינער, חקר ודרש על מצבו של אבי ומה אמרו הרופאים ואף התעניין מי הם הרופאים. לאחר ששמע את כל הפרטים הוסיף ושאל: האם אתה מניח תפילין בכל יום?
עמדתי ותמהתי על שאלה זו, מה קשורה לענייננו, אך עניתי לו שזה זמן רב שאיני מניח תפילין, מאז הגעתי לאמריקה, מכיון שאני טרוד מאוד במסחר אין לי זמן להניחם. אמר לי ה"רבינער": אם תבטיח להניח תפילין בכל יום, אזי יבריא אביך ויקום ממיטת חליו.
המשיך היהודי וסיפר: קשה מאוד היה לי להבטיח ל"רבינער" הבטחה זו מכיוון שאצלי מילה זו מילה, (א ווארט איז א ווארט) וידעי שאם אקבל על עצמי דבר זה אקיימנו כפי הבטחתי. מצד שני חיי אבי תלויים בי. לכן החלטתי והבטחתי: אם אבי יקום ממיטת חוליו אתחיל להניח תפילין בכל יום, ואם לא, לא.
סיים היהודי האמריקאי את סיפורו ואמר: מניח אני תפילין בכל יום, ועדיין אבי חי ובריא. לכן כה כואב לי ש"הרבינער" כבר איננו בין החיים.
פיזר ונתן לאביונים
בכל עת שהותו בארה"ב מסר נפשו עבור שיקום וקימום הפליטים הרבים שהגיעו בהמוניהם לאמריקה מרוסיה ולאחר מכן מפליטי השואה. ויסד בביתו בית תבשיל ובית הכנסת אורחים לכל דיכפין. יום אחד הגיע חשבון גז בסכום עצום עם התראה שיפסיקו את אספקת הגז וכל האורחים והפליטים יהיו שרויים בקור נורא. מאחר שלא השאיר בביתו אפילו פרוטה אחת, נאלץ לפנות לגמ"ח סמוך שבהנהלת איש חסד בשם ר' יצחק אהרן קרעמער ז"ל, וללוות ממנו את הסך הנדרש לתשלום חשבון הגז. ואכן ר' יצחק אהרן הנ"ל הלווה לרבינו את הסכום הנדרש.
בצאתו מביתו של ר' יצחק קרעמער, טרם הספיק להטמין את מעותיו בחיקו, פגש בו עני והחל לגלגל בפניו את מצבו הדחוק וחובותיו. תיכף הושיט לו רבי יעקב את כל הסכום שלוה עתה ושעדיין היה מנוח בידיו, וחזר לביתו בידיים ריקות.
כשנכנס, שאלה הרבנית: האם ר' יצחק אהרן הלווה לך את הסכום הנדרש? כן, ענה רבינו, אך בדרכי פגשתי ביהודי מסכן ונתתי לו את כל הסכום, לכן תלכי את ותלווי שנית את סכום חשבון הגז. מיד הלכה הרבנית וביקשה ממנהל הגמ"ח אותו סכום בשנית. כששמע המנהל ר' יצחק אהרן את בקשתה פנה ואמר לה: הרי לפני שעה קלה היה כאן בעלך הרבי ולקח כבר את זה הסכום?
מיד ענתה לו הרבנית: ר' יצחק אהרן, מה אתם חושבים האם רבי נעשה 'לקחת'? מטרת רבי צריך להיות 'לתת'!
חסיד המקורב לרבי
חסיד נאמן היה לרבי זי"ע בשם ר' שלום סקאלר ז"ל, באותה תקופה קשה היה להשיג פרנסה במקום שומר שבת, אך לבסוף מצא את פרנסתו בצמצום במקום שומר שבת.
רבי יעקב חיים שהיה מראשי וועד הצלה לפלטים שעלו לאמריקה לאחר חורבן אירופה היה מגייס כספים רבים לוועד ההצלה ואף היה נוסע למרחקים עבור ענין חשוב זה.
באחת מנסיעותיו הגיע לשיקגו, כששמע החסיד ר' שלום שרבו נמצא בקרבת מקום מיד הלך ועמד לצדו לשמשו.
כשנתוודע לר' שלום מטרת בואו, נתן לרבו סכום הגון אף שהוא בעצמו הרוויח בצמצום. מיד אמר רבינו שרצונו שיתלווה עמו בכל עת שהותו בשיקגו ויחד לגייס כספים עבור "וועד הצלה פליטי אירופה".
ר' שלום לא הסס, ומדי עזב את עבודתו ואת ביתו, ויצא להתלוות אל רבינו ללכת יחד להתרים את גבירי ונדיבי שיקגו להצלת אחיהם הפליטים. כך עברו שבועיים עד שאספו סכום רב ובכך נפרד מחסידו הנאמן ונסע לדרכו.
כשחזר ר' שלום לעסקיו, כעס עליו מעבידו על חיסורו בשבועיים אלו ועל כך שמזלזל בעבודתו ופיטרו על אתר.
בשברון לב שב ר' שלום לביתו, ולמחרת שם פעמיו לוויליאמסבורג לשטוח את צערו לפני רבו שגם פרנסתו המצומצמת נלקחה ממנו, מחמת שהתלווה עמו במשך שבועיים להתרים את תושבי שיקגו וכיצד יפרנס עתה את בני ביתו.
רבינו שקע בהרהורים ופנה אליו ואמר: אל דאגה – הקב"ה יעזור לך. תלוה סכום מועט ותשקיע אותם במניות [- שערס] והזן ומפרנס את כל העולם בוודאי לא ישכח גם אותך.
ר' שלום עשה כפקודת רבו, לווה סכום כסף והשקיע אותם. כעבור זמן מועט ראה את הצלחתו עד שנעשה סוחר גדול במניות ולבסוף בעל הבית שפיטר אותו מעבודתו גם הוא בא להשקיע אצלו… הוא התנצל שכלל לא חשב לרעתו, אלא כעס על שלא הגיע שבועיים לעבודה… אך ר' שלום השיבו בחיוך על שפתיו: הרי אני חייב לך הכרת הטוב על כל זה, כי אילו לא פיטרת אותי מעבודתך הייתי נשאר עובד אצלך במשכורת זעומה, ובזכותך כל עושרי…
ה'אופניים' שקנה הרבי
עוד סיפר לי הנ"ל, ששמע מאחד הרבנים בחו"ל: בהיותו בגיל צעיר נתייתם מאביו, ואמו היתה טרודה בכלכלת הבית להאכיל את עולליה הרכים וחיו בצמצום. כמובן שהכסף לא הספיק למותרות ואף לא למשחקי ילדים.
יום אחד עמד הנער היתום כשדמעות בעיניו בראותו את חבריו נוסעים להנאתם ב'אופניים' (ביזיקל) וליבו מלא צער וקנאה. לפתע ניגש אליו מבוגר וטפח על שכמו וליטפו על לחיו, וכאב רחום שאלו: מדוע הנך בוכה? סיפר הנער כי ילד יתום הוא ואין יד אמו משגת לצרכי הבית וכל שכן למשחקים ומותרות וזוהי סיבת בכייתו.
בא עמי, אמר אליו האברך המבוגר, וכך הלכו לחנות המשחקים ובחר לו לילד אופניים. האברך אף הורה לו לנסוע כדי לבדוק האם הוא על צד הטוב ביותר ורק לאחר מכן שילם האברך לבעל החנות.
בשמחה רבה חזר הנער אל חבריו כשהוא רכוב על אופניו. משראוהו חבריו שאלוהו: מניך לך? והוא השיב שאברך אחד פגשו ברחוב ובא עמו יחד לחנות המשחקים וקנהו לו… חבריו לא האמינו לסיפורו… וכשיחת הילדים אמרו שבטח היה זה 'אליהו הנביא'…
בערב חזר לביתו עם האופניים החדשים, לשאלת אמו ואחיו: מנין לך מתנה זו? סיפר על האברך שקנה לו. גם אמו לא האמינה לסיפורו וניגשה לחנות המשחקים לברר האמת בפי בנה? המוכר אישר את סיפור הנער, ואף אחד לא הבין את התעלומה מיהו ששילם עבור האופניים.
ביום מן הימים הלכו האם ובנה לערוך קניות, בדרך הכיר הנער את האברך שקנה לו את האופניים, ומיד אמר לאמו: הנה האיש שקנה לי את האופניים! אז הבינו שיד האדמו"ר רבי יעקב חיים בדבר, והוא שקנה לילד היתום את האופניים.
להשמיד את הדולרים
דרכו של הרה"ק רבי יעקב חיים מסטאלין דיטריוט היה לפנות לעשירי העם ולהתרימם לצורך הפליטים והעקורים שבאו מאירופה במהלך ולאחר המלחמה העולמית. פעמים היה רבינו מפציר רבות גם באלו שלמרבה הצער סרו מהדרך הישרה, עד שקשה היה להם לסרב וכאילו בעל כרחם היו נותנים מ"כספם האהוב" לצדקה.
אחד מאנשים אלו שהיה ממונו חביב עליו ביותר וקשה היה להוציא מכיסו פרוטה לצדקה, תרם סכום הגון ל"וועד הצלה" להפצרת רבי יעקב חיים. לאחר מכן פחז עליו יצרו והתחרט על צדקתו, ועל כן החליט לעשות מעשה, והלך לגייס סכום נכבד בימים ההם – בסך אלף דולרים! ונכנס לבית הרבי והודיע לו שהחליט לתרום סכום נוסף על הראשונים עבור וועד הצלה. מיד כשיצא מבית רבינו לקח רבינו את צרור השטרות וקרעם לגזרים! ותיכף ביקש מגבאו להשליכם באסלה ולבערם מן העולם.
בני ביתו והגבאים נדהמו עד מאוד והתחננו לפניו וביקשו לחזור ולהדביק את שטרות הדולרים הקרועים והגזורים, אך חזקה עליהם גערת הרבי להשליכם לאלתר בבית הכסא.
כעבור שעה קלה פרצו כמה שוטרים בבית רבי יעקב חיים באמרם שהתקבלה ידיעה שהאדמו"ר מפיק ומפיץ שטרות מזויפים ומיד החלו בחיפושים בכל פינות הבית, כמובן שלא מצאו מאומה והלכו כלעומת שבאו, והתנצלו על העלילה שהעלילו על האדמו"ר ע"י אותו פלוני.
עבודת השם ב'שמחה'
דגש מיוחד הניח רבי יעקב חיים על 'שמחה', ושינן תמיד את הסיפור מאבי זקנו בעל ה'בית אהרן' מקרלין: פעם היה לו חסיד עובד וירא שמים, ודרכי חייו היו בחשבון הנפש, אך חסרון אחד לו, שכל מהות עבודתו הייתה בעצבות ומרה שחורה.
באחד השנים שקודם ראש השנה, ערך אותו חסיד חשבון הנפש על כל השנה, ומחמת עצבותו הגיע לסיכום שמצבו הרוחני היה גרוע ביותר וכבר דימה בדעתו שהקב"ה כבר ישלם לו בזה השנה הבאה על כל עבירותיו של שנה שעברה.
בשבירות לב ובעצבותו נכנס בבכיות אל האדמו"ר בעל ה'בית אהרן' ואמר לו: רבי, הצילני, קח אותי בעגלה שלכם…
אך הרבי ענה מיד: משפחה הנוסעת לחתונה, כולם לבושים בגדי חג וכולם ששים ושמחים, לפתע בא אורח זר שאינו מוכר ואינו שייך למשפחה, ומבקש להצטרף בנסיעה ולהשתתף בחתונה, עונה לו המחותן: אם שמח אתה ויכול להוסיף שמחה, כדאי שתצטרף, אבל אם עצוב עתה עדיף שתישאר כאן…
המסע הארוך בדיטרויט
הרה"ק רבי יעקב חיים היה יוצא למסעות לאחר הפסח בעיירות מקומות מגוריו של חסידיו ומחזקם בתורה ועבודה וגמילות חסדים. לאחר פסח בשנת תש"ו נסע רבינו להתאכסן בדיטרויט, שם הייתה לו חבורת חסידים ששקדו על התורה והעבודה.
הרב זלאטניק ממונטריאול סיפר שבימי בחרותו למד בישיבת "חכמי לובלין" בדיטרויט, לא הרחק מביהכ"נ קארלין והוא היה מגייס כספים לישיבה.
ביום ה' אייר – יום אחד קודם הסתלקותו – פגש בו רבי יעקב חיים, ושאלו על מצב הישיבה. השיבו הרב זלאטניק שמצב הרוחניות ב"ה טוב מאוד, אך מצב הגשמיות קשה ביותר משום שהממשלה לא אישרה את ישיבתנו כ"מוסד מוכר", ולכן לא מעבירים כספים לישיבה.
ומה הסיבה שאינם מאשרים לכם כמוסד מוכר? שאלו רבינו. השיב: כדי להיות מוסד רשום ומוכר, צריכים להחזיק ספריה גדולה בספרי חול הנדרשים ללימודים וכיון שההוצאה מרובה לא היה ביכולתנו לפתוח ספריה זו ולכן אין מכירים במוסד ואין נותנים לו פרוגרמה.
למחרת, ו' אייר, יום פטירתו בבוקר, נעצר רכב עמוס בספרים ליד ישיבת "חכמי לובלין". רבי יעקב חיים עלה לישיבה וביקש לקרוא את הבחור זלאטניק. כשפגשו, ביקש את עזרתו בנשיאת הקופסאות הכבדות עמוסות ספרים.
בתימהון רב הסתכל הבחור על רבי יעקב חיים, על שהטריח עצמו תוך יום אחד להביא את כל האוצר לישיבה, ושאלו: היכן השגתם את כל הספרים בבת אחת? ומדוע מהרתם כל כך? אך רבינו השיבו: לא עתה הזמן לשאול שאלות, צריכים להכניס הכל לחדר פנוי ולהתחיל לבדוק מה מותר להחזיק ומה לא.
רבינו בעצמו התיישב והחל לבדוק ספר ספר, ומה שלא היה נראה לו לפי רוחו הניח הצידה. לאחר שסיים לעיין בכל הספרים, לקח את ערימת הספרים האסורים, קרעם לגזרים והבעיר בהם את האש ושרפם.
הבחורים נדהמו על שליטת הרבי בכמה וכמה שפראכן [- שפות] כך שיושב בדעה צלולה ברוח שקטה ודואג לקדושת הבחורים לבל יכשלו לעיין בספרים חיצונים.
בשעות אחר הצהריים עוד קיבל קהל חסידים שבאו לבקש ממנו עצה ותושיה ולאחר שסיים לקבל תור ארוך של אנשים, נשאר יושב דומם על כסאו, סגר את עיניו והשיב את נשמתו הטהורה במיתת נשיקה והוא בן חמישים ושמונה שנים.
ויכוח גדול התעורר בין החסידים שגרו בווילאימסבורג ניו-יורק, לבין החסידים שדרו בדטרויט, וכל אחד מהצדדים טענו שמקום משכבו של רבינו צריך להיות בעירם. החסידים בוויליאמסבורג טענו כי שם ביתו ולכן צריכים שם להטמינו. אך החסידים בדטרויט השיבו שכן שאר הצדיקים לבית קארלין סטאלין שנפטרו בדרכם ג"כ נטמנו בדרך, האדמו"ר בעל ה'בית אהרן' נטמן ב'מילאנו', בנו האדמו"ר רבי אשר נסתלק ב'דרוהביטש' ושם נטמן, הינוקא רבי ישראל מסטאלין נפטר ב'פראנקפורט' ושם נקבר. לכן גם רבינו שנסתלק כאן צריכים לקברו בעירנו.
לאחר שפתחו את מזוודתו מצאו את הקיטל שלבש בימים נוראים, אז הבינו רצון צדיק להטמן בעיר דיטרויט ונקבר בחלקה נחלת "בית אהרן וישראל", חלקה מיוחדת ששם נטמנו זקני וחשובי החסידים. על קברו הוקם אהל מיוחד, המשמש כמקום משיכה לתחינות ותפילות לישועת הכלל והפרט.
