דרכי הסברה – אם לא עכשיו, אימתי

 

כותב שורות אלה, היה נשלח על ידי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל להשיב חורפנו דבר בכלי התקשורת השונים גם בבעיות השעה, ולא רק בשאלות האמונה וההשקפה המעמיקות והיסודיות. וכפי שמעיד הג"ר יוסף אפרתי שליט"א, נאמן ביתו של מרן הרב אלישיב, היה כותב השורות אחד היחידים שמרן זצוק"ל שלח אותו להופיע במקומות שאת האחרים מנע מלעשות זאת.

הקדמה זו באה להסביר באיזו זכות נכתבות השורות הבאות.

 

***

 

הציבור החרדי נמצא כיום במגננה. הוא מותקף מכל העברים, הן על התנהגותו והן על ערכיו, כיצד מגיבים?

השאלה הראשונה היא למי מכוונות התגובות.

אם התגובות מכוונות כלפי פנים, אם מטרתן לחזק את לבו של הציבור החרדי המושמץ וליצור את הרושם שיש מי שמשיב את חורפנו דבר, אזי כל ההתקפות הרמות וחשיפת השקרים בקול רעש גדול, הפאתוס, הדרמה, הקינות הדומעות, והשימוש בביטויים חריפים הלקוחים מדברי רבותינו בכל הדורות ומסגנון הדבור הבית מדרשי המוכר רק לציבור החרדי והמקובל אצלו, הן דבר בעתו ובדרך כלל גם משיג במידת מה את מטרתו. הנה יש לנו נציגים שיודעים לענות ויודעים לענות לכסיל כאיוולתו, חשים באי בית המדרש בסיפוק מה ובשמחה שאמנם אינה אלא שמחת עניים אך גם היא שווה משהו בזמן שהציבור חש מושפל ונרמס.

לפעמים צריך לזעוק מכאב. לפעמים צריך, על פי דין, לומר דברי מחאה נמרצים. כל זה נכון ומקובל, אך יש לזכור שבמקרים רבים הזעקה הנחוצה והצודקת אינה הסברה.

ואולם, בהרבה מהמקרים תגובות כאלה או אחרות באות כהסברה. רשמתי לעצמי אפוא כמה נקודות שאולי תעזורנה לכוון את ההסברה למטרתה באופן יעיל.

 

***

 

  1. אחד היסודות שעלינו להכניס היטב לתודעתנו הוא שאין להקיש מדרכי ההסברה של הציבור הרחב שעמדותיו מטבע הדברים מוכרות, להסברה של ציבור שאינו אלא מיעוט.

הסברה של קבוצות גדולות בציבור אמורה להיות בנאלית ופשוטה. הרעיונות שלהם הרי מרחפים בחלל האוויר ומוכרים לכולם, המסבירים ו"מעצבי דעת הקהל" לא צריכים יותר מאשר להטמיע את אותם רעיונות הקיימים ומרחפים מלמעלה אל תוך התודעה, והדרך לעשות זאת היא להשתמש בשפה פשוטה קצרה ובאנאלית (כגון הסיסמא: "העם רוצה שרון" נקודה. מכיוון שהרצון הזה היה ידוע וקיים, הרי סיסמא כזו פועלת היטב אצל המתלבטים אליהם היא מכוונת).

לעומת זאת, רעיונותיו של ציבור שהוא מיעוט אינם מוכרים כלל, הדבר נכון שבעתיים ביחס לצבור החרדי שיסוד רעיונותיו בכל נושא נלקחים מתוך התורה וחז"ל שאינם מוכרים כלל לציבור הרחב. וזאת מלבד היותו יוצא דופן ודחוי (אי אפשר לומר למשל "העם רוצה לומדי תורה" כי הוא לא רוצה והוא לא יודע מה טעם יש באחזקתם), ההסברה צריכה להיות מפתיעה, מחדשת ומתוחכמת.

כותב שורות אלה השתתף פעם בעימות עם פרופ' אחד לפילוסופיה. העימות נערך בפני סטודנטים. המנחה היה העיתונאי ישראל סגל. הוא ציטט קטע מאחד מכרכי "אבי עזרי" למרן הגרא"מ שך. אמרתי לו: "אתה מוציא דברים מהקשרם". תמה ואמר: הרי הספר לפני ואני מצטט ממנו בשלמות, מדוע אתה מאשים אותי בדבר כזה?

עניתי ואמרתי: גם אם תצטט את הספר כולו מראשו ועד סופו עדיין יהיה זה בבחינת הוצאת דבר מהקשרו. הציבור שלפנינו, ישראלים צעירים מן השורה, חיים בתוך עמם, הגיגיהם והשקפותיהם של הוגי הדעות המוכרים ברחוב הישראלי נמצאים בתשתית הווייתם. אם תצטט ציטוט כל שהוא מהוגה דעות שמאלני או ימני הדברים יינטעו בקרקע מוכנה ומתאימה. לעומת זאת אין להם את הרקע לדבריו של הרב שך ולכן תמיד יהיה ציטוט מספריו, ולו גם ייעשה בצורה שלמה והוגנת, בבחינת הוצאת דבר מהקשרו.

לסיכום הנקודה: בשעה שדוברי הציבור הרחב לגווניו יכולים להסתמך שדבריהם ישתלבו בתשתית קיימת ולעיתים גם מוסכמת ואהודה, כדאי שדוברי הציבור החרדי ייקחו בחשבון שדבריהם אינם נופלים על אוזן קשבת ואינם משתלבים בתשתית קיימת.

 

***

 

  1. עלי לקחת בחשבון שהקהל אליו מכוונים דברי אינו רוצה לקבלם, וממילא מוכן הוא מראש עם תגובות למה שאני עומד לומר, לכן עלי להפתיעו ולומר דברים שלא התכונן אליהם.

בעבר, עת הופעתי בתקשורת ככתוב בפתח המאמר, התוודעתי לסדר הדברים, הם תמיד שולחים "תחקירנים" לכל מי שעומד להופיע בתוכנית זו או אחרת לראיין אותו ולשמוע ממנו מה הוא עומד לומר. מגיש התוכנית שהוא גם המראיין הכל-יכול, חייב לדעת בדיוק מה כל אחד ממרואייניו יאמר ולהיות מוכן לכך, אחרת כיצד תהיה התוכנית ספונטנית…

אני הייתי אומר להם מה שהם רצו לשמוע, אך בתוכנית עצמה אמרתי דברים אחרים. משעשע היה לראות את מבע ההפתעה על פניהם ואת תגובתם המגומגמת. לעולם לא הזמינו אותי לאותה תכנית פעם נוספת…

מעשה שהיה: תכנית שבה דנו בענייני שמיטה וישב שם מר יוסף טומי לפיד. איך שהחל הדיון על נושא זה היה לו מיד מה לומר. אמרתי: "הבה ואומר לכם מה ההבדל בין רב לעיתונאי" – השתררה דממה, הם לא היו מוכנים לכך, "רב – המשכתי ואמרתי – הוא אדם שאפילו בנושא שהתמחה בו הרבה לא נותנים לו לדבר כלום, ועיתונאי הוא אדם שאפילו בנושא שאינו מבין בו כלום חושב שהוא יכול לדבר הרבה"… הקהל באולפן מחה כפים, ומר לפיד לא הוסיף לדבר עד סוף התוכנית. מאז הוא לא היה מוכן לבוא לתוכנית שאני נמצא בה…

 

***

 

  1. ההסברה אמורה להיות נעימה ולא מתלהמת. אמנם זה קשה, הלב סוער וגוררים אותנו לזעוק ואוי למי שהזעקה אינה חונקת את גרונו נוכח חילול ד' הנורא, אך כאן צריך לשלוט ולכלוא את הזעקה. אם נזעק, לא נסביר והזעקה עצמה לא תשיג את מטרתה. רק אם בדרך כלל מדברים בנעימות ובהסברה נינוחה, אזי כשנשמעת שאגה עת מגיעים מים עד נפש היא עושה רושם, אך כשהשאגות חוזרות על עצמן הן רק צורמות באזני המאזינים. משל לנואם שבמשך שעה שלימה מדבר בפאתוס באותו טון ללא הפסקה, מי יכול לשמוע אותו?

למשל, כשנאבקים בכנסת נגד הרפורמים וזועקים בקול נורא כי הכרה בהם היא חורבן היהדות, האם לוקחים בחשבון שרבים מהיושבים שם חושבים שהרפורמים הם דתיים חביבים הרבה יותר מאיתנו? האם לא עדיף להסביר להם היטב ובניחותא מה הם הרפורמים באמת? כשנאבקים על קדושת השבת ומטיחים בפני השומעים כי השבת שמרה על עם ישראל, האם לוקחים בחשבון כי אלה שאליהם מכוונים הדברים אינם מבינים כלל כיצד שבת יכולה לשמור על עם? וכך בכל הנושאים. רבים הם אלה המסבירים לציבור יומם ולילה שאנו פרימיטיביים וחשוכים. אם לא יקבלו מבט אחר, מה טעם לכל זעקותינו?

 

***

 

 

  1. חוש הומור. מי שבטוח בעצמו לא מאבד את חוש ההומור. ההסברה שלנו כועסת, רועמת, אנו נשמעים נעלבים ונפגעים ללא הפסקה. שכחנו את דברי ישעיהו נוכח גידופיו של רבשקה, ישעיהו הגיב ואמר: "בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלים".

כששלחו שונאיו של המלבי"ם בבוקרסט לרבם משלוח מנות עוגה בצורת חזיר, הוא לא צעק, כמקובל בימינו: "כבוד התורה", "חילול ד'" וכדו'. מה עשה במקום לזעוק? לקח תמונה שלו עצמו וכתב מאחריה: "על שהואלתם ברוב טובכם לשלוח לי את תמונתכם, שולח אני כתמורה את תמונתי". מדוע איבדנו את החן הזה? מדוע אנו נשמעים כועסים מגדפים ומנאצים? כשאנו מאבדים את חוש ההומור אנו משכנעים את מאזינינו שאיבדנו את הביטחון שאנו צודקים. מי שבטוח בצדקתו יכול להרשות לעצמו להסביר בשקט ובהומור דק וחביב. בתקיפות, בחריפות אך לא בהתלהמות.

מעשה שהיה, בהרצאה בפני קצינים גבוהים מבסיס חצרים של חיל האוויר. הקצינים הגיעו עם נשותיהם. אחת הנשים לא הבינה את הנאמר ושאלה שאלות לא לענין, ואני עניתי לה קצר וחריף והיא התבזתה מאוד ובעלה התבייש בה לעיני כל חבריו. ניגש אלי אחרי השיחה המפקד (עמוס ידלין) ואמר לי: "למה היית צריך את זה? הרי אתה יותר חזק ממנה"… והפעם הגיע תורי להתבייש, כי ידעתי שהוא צודק.

 

***

 

  1. דוברי הציבור החרדי דומים לצייד שיש לו כדור אחד בלבד בקנה רובהו. מה התכונה החשובה ביותר שצייד כזה זקוק לה? הווה אומר – סבלנות… הוא צריך לחכות בסבלנות עד שיגיע לזווית ירייה אופטימלית כי לא תהיה לו הזדמנות שניה.

 

***

 

  1. כשהשונא מנסה לגרות אותנו לתגובה, החסד הגדול ביותר שאנו יכולים לעשות עמו הוא להגיב בזעם. לזה הוא מחכה, מזה הוא חי. לעומת זאת, דממה מוחלטת, התעלמות מוחלטת, חוסר תגובה טוטאלי, משאיר אותו נבוך ומאוכזב.

יש לשקול מתי יש להשתמש בטקטיקה זו. מה הייתה הרגשתו של שר האוצר אם לנוכח הצהרתו האחרונה בדבר ביטול הסיוע לאברכים הנזקקים למעונות יום הייתה שתיקה מוחלטת כולל שתיקה תקשורתית רועמת ואיש מהחרדים לא היה מגיב בשום כלי תקשורת ובו זמנית לפעול בשקט מאחורי הקלעים לסכל את מזימתו?

ואם רוצים להגיב, מדוע לא לגייס מגיבים מהציבור החילוני? מדוע לתת לו את ההרגשה המענגת שהנה הנה הוא הצליח במשימתו – להרגיז אותנו?

 

***

 

  1. צריך לזכור שאלה העומדים בחזית ההסברה אינם מדברים רק לפוליטיקאים שממילא אינם מקשיבים ובהרבה מהמקרים אינם ראויים לתגובה. כשמדברים בכנסת על תחבורה ציבורית בשבת, השבת בכותרות.

צריך לצאת לציבור הרחב המדבר עכשיו ממילא על שבת ובצורה לא נאותה, במסע הסברה נעים ונחמד על עומקה ויופייה של השבת בשפה שתהיה מובנת ומקובלת.

כך גם כשמדברים על כשרות, כדאי מאד לצאת להסביר מהי כשרות, וכשמדברים על קדושת המשפחה, על גיור, על לימוד תורה וכדו', זוהי הזדמנות, הנושאים בכותרות, מדוע שלא נשקיע בהסברת הנושאים האלה לציבור הרחב ולא כהסברה טכנית תוך דיבורים על סטטוס קוו וכדו', כלום לא כדאי לנצל את ההזדמנות ולדבר על המהות?

 

***

 

 

  1. ומעל הכל כדאי לאמץ את מה שאני מכנה – "שיטת ר' דוד לייב".

מהי "שיטת ר' דוד לייב"?

כולם הכירו אותו, הוא היה גר בבני ברק והיה חסיד ויז'ניץ ברמ"ח אבריו, הוא היה שריד מן המחנות ובעל-ייסורים גדול ועני מרוד. אך בעל חסד אמיתי שאין כדוגמתו. לביתו ששכן במרתף בנין מגורים הגיעו מדוכאים ונצרכים מכל הסוגים. הם ישנו שם, הם סעדו שם, הם הסבו אל שולחן השבת שלו. וזאת מלבד העזרה הכספית הגדולה שהגיש לעניים ונצרכים. מהיכן הכסף? ר' דוד לייב שוורץ כינה את עצמו "השנורר", הוא ראה בכך אות כבוד. הוא היה אוסף כספים בכל מקום ומידי ערב היה עורך "סבב חתונות". כולם אהבו אותו ונתנו לו ביד רחבה כי ידעו שהוא גבאי צדקה אמיתי וכל פרוטה שמגיעה אליו מגיעה ליעדה – לעניים מרודים.

ערב אחד הגיע ר' דוד לייב לחתונה וניגש לאחד המסובים ליד אחד השולחנות ושאל כדרכו: הוסט אפס? (יש לך משהו?) וזאת כשהוא מושיט את ידו המלאה שטרות כסף ומטבעות מרשרשים. הלה, שלא הכירו, נתפס ברגע שהיה בשיא הריכוז מול המלצר כשהוא בודק את המוצע לו ועומד להחליט מה לבקש. ברגע קריטי זה הוציאו ר' דוד לייב מהריכוז…

מה עשה? קם בזעם ממקומו ו…סטר לר' דוד לייב על פניו האצילות המוקפות בזקן לבן היורד על מידותיו!

כל הנוכחים נאלמו דום בתדהמה עצומה. רק ר' דוד לייב לא איבד את העשתונות, ניגב את פניו ומיד פנה אליו ואמר לו: "זה בשבילי, ומה בשביל העניים?".

גם אנו צריכים לזכור שכשאנו מגיבים בזעם ובחרפות ונותנים בשיניים לאלה שמגיע להם, זה בשבילנו. אך יש שם בחוץ הרבה אנשים תמימים ולא מודעים כלל למתרחש ולהם מגיעה הסברה מתונה נעימה ויסודית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן