דברים שראיתי בבני ברק

– 1 –

ללכת באמצע הכביש

עשרות שנים אני כבר מתגורר בני ברק. לפני כן הייתי חיפאי. ויהיו שיאמרו: "נשארת…" לשבח ולגנאי.

בילדותי, התארחתי פעמים מעטות בבני ברק, אצל הדודים שלי הרה"ג ברוך מנחם ריזל זצ"ל ויבדל"א הרה"ג משה ריזל שליט"א.

קשה לי לומר שהיה מעניין לי בבני ברק. אני זוכר רק, שכשהייתי בן 11 ביקשתי מדודי היקר והצדיק הרב ברוך זצ"ל, שהיה עד יום פטירתו אברך בכולל חזון איש, ספר כדי להפיג את השעמום. הוא רץ בהתלהבות אל ארון הספרים ואמר שיש לו ספר מרתק ביותר. הכי מרתק שהוא מכיר.

נו, איזה ספר אתם חושבים שהוא הוציא? "ילקוט שמעוני".

אבל חוויה קסומה אחת אני זוכר גם זוכר.

תמיד סיפרו בחיפה, ש"בבני ברק כולם הולכים בשבת באמצע הכביש". לא יכולתי לדמיין דבר כזה.

בפעם היחידה שהייתי בשבת בבני ברק, יצאתי מרחוב רב אסי לרחוב חזון איש והלכתי עד רחוב רבי עקיבא ובחזרה ב"פיף פף", מדויק על קווי ההפרדה בדיוק במרכז הכביש…

קשה לי לזכור חוויה מענגת מזו בילדותי. ללכת באמצע הכביש ב"פיף פף".

 

– 2 –

בנק שכזה

בבני ברק יש כשבעה סוגי בנקים ולכל אחד מהם לפחות שני סניפים. לא בדקתי את המחזור של כל אחד מהם, אך לכל הדעות סניף הבנק עם המחזור הגדול ביותר נמצא בבית חד קומתי בסמטת בית שמאי. אין שם מאבטחים ולא דלתות משוריינות, ולא צוות של עשרים איש, המנהל שלו הרב נ.ק. משמש גם כפקיד וגם כיועץ השקעות, וגם זה שסופר את הכסף. הרב נ.ק. אינו מאמין במכונות ולא משנה כמה גדולה הערימה. הוא יספור אותה.

זה לא בדיוק בנק, וגם הכללים לגמרי שונים. בעיקר מפני שאין כללים. זה גם צ'יינג', ובעיקר גמ"ח. לכספים, ולאבקת גילוח "משעי" – לכאלה שמקפידים שלא להתגלח במכונה. אני לא צוחק. בנקים היו משלמים מיליונים לקבל את המחזור היומי שלו והוא נותן "משעי" במכירי עלות.

אף אחד לא הולך לשדוד שם. כלומר ניסו, פעמיים, והיה מישהו שירה וגם פגע, אבל בתכל'ס שקל לא הצליחו להוציא משם. מהר מאד התברר לאותם אנשי בליעל שהסיכון האמיתי שלהם לא הייתה המשטרה, אלא הציבור שיצא בהמוניו להגן על הרב נ.ק. ובינתיים השודד רק ציפה בכיליון עיניים למשטרה שתבוא לחלצו.

ומה זה קשור לציבור? כי מדובר באחד ממקומות החסד הכי גדולים בעולם, מקום ההצלה הכלכלי של ישיבות ויחידים, הרב נ.ק. הפשוט והצנוע, מחזיק הרבה גופי תורה בלי שום רעש וצלצולים.

אך הדבר הכי הזוי, שאותו יש רק בבני ברק ולא בשום מקום אחר בעולם… בכל שעה שהיא, יהיו בחדר הצפוף כמה שיהיו, ועל השולחן ערימות באיזה גובה שתרצו, לפתע יגיע נער בן 15-16 או בחור בן 22 ויגיד לרב נ': "יש לי ציפורן חודרנית".

והבנקאי המהולל הרב נ', יעזוב מיידית את כל ערימות הכספים. יעצור את התור הענק, יושיב את הנער או הבחור או האיש במרכז החדר, ולעיני כולם יוריד לו את הגרב. הרב נ' יאבחן את עומק הבעיה, יביא גיגית מים חמים, יחליף בינתיים עוד כמה שטרות ועוד כמה צ'קים ולאחר מכן יפנה ל"ניתוח".

ולעיני כל ישראל – ליד ערימות השטרות, הצ'קים, כשכל הציבור משקיף בעניין – וגם משתדל לייעץ מניסיונו הרב בציפורן חודרנית, היש בן ישיבה שלא הייתה לו ציפורן כזו? – ייקח הרב נ' מספריים, ויעשה ניתוחון קטן לציפורן החודרנית. אין מומחה גדול ממנו בתחום. איש לא ירגיש שמשהו לא רגיל מתרחש כאן. הרי זה עניין של יום יום.

ורק סופר כמוני שבא מחיפה, מבין שדבר גדול מתרחש כאן, דבר שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם.

 

– 3 –

כל דכפין ייתי (ולא ייקח)

בבית הכנסת הגדול יש עמדה ובה דיסקים של שיחות מאת מגידי המישרים הרה"ג רבי שלמה לווינשטיין והרה"ג רבי ברוך רוזנבלום. ולידם קופה קטנה לתשלום סמלי.

הדיסקים הללו מצויים שם, בחוץ, ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, 24 שעות ביממה כשהמקום נטוש וכשהמקום מלא וגדוש.

אין מקום בעולם, שיתקיים מצב בו דיסקים, או ספרים, או כל חפץ – גם אם אין בו שימוש, ישרוד כמות כזו של אלפי אנשים שיכולים לקחת או להשאיל, או אפילו לשמש כמשחק לנערים פוחזים שרוצים לשחק בדיסק כמו בצלחת מעופפת.

אך בבני ברק כל זה פשוט לא קורה. הדיסקים נקנים ולא נלקחים (הם מתחלפים מדי שבת על פי פרשת השבוע) הקופה גם נשארת על תכולתה. והעולם (שלא) כמנהגו נוהג.

 

– 4 –

לא יאונה לו כל רע

לפני כמה שנים חלמתי חלום רע. כמה רע? קחו את החלום הכי מפחיד שחלמתם, תכפילו בעשר ותכניסו את זה לראש של סופר עם דמיון מפותח. תסמכו עליי. רע.

בדרך כלל שאתה מקיץ מחלום רע, אתה מתמלא שמחה זה היה רק חלום, אבל החלום ההוא היה כל כך רע, שאפילו היקיצה ממנו לא הפיגה את הפחד.

מה עושה יהודי מבני ברק שמקיץ מוקדם בבוקר? הולך למניין נץ של מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל.

מה עושה יהודי שמקיץ בבוקר מוקדם בגלל חלום נורא? הולך להתפלל בנץ עם מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א.

אלה החוקים של בני ברק. אל תשאלו עליהם, כי אין את מי.

לאחר התפילה ניגשתי אל מרן הגר"ח שליט"א ולחשתי באזנו כי אני מבקש ברכה שלא יאונה לי כל רע.

כנראה שלחשתי לגמרי בלי קול כי הרב שאל "מה?"

לחשתי שוב: "אני מבקש ברכה שלא יאונה לי כל רע".

"מה???" שאל שוב הרב.

ואז, מהקצה השני של החדר, נשמעה צעקה שנשמעה לדעתי בכל רחבי בני ברק, שלא לדבר על תושבי רחוב רשב"ם, ובאוזני המתפללים אותם החרישה.

"ר' חיים ולדר מבקש לברך אותו שלא יאונה לו כל רע".

"ברכה והצלחה", אמר מרן הגר"ח שליט"א.

ואני פילסתי דרכי משם, בין עשרות המתפללים שנתנו בי מבט מלא משמעות, וידעתי בידיעה גמורה שגם אם נגזר עליי משהו, את הכפרה שלי כבר קיבלתי…

ועד היום אני שואל את עצמי, מילא לצעוק הוא יודע, אבל איך הוא שמע את הלחישה שאפילו אני לא שמעתי? איך הוא שמע?

 

– 5 –

לאן נעלמו הבני ברקים?

למרות כל מה שנכתב לעיל, תסבירו לי בבקשה, מדוע ירושלמי יצהיר תמיד בגאווה: "אני ירושלמי", וחיפאי יציג עצמו כחיפאי, גם אם הוא מתגורר חצי יובל בעיר אחרת. אבל בני ברקי כמעט תמיד יאמר בהתגוננות: "אני גר בבני ברק, אבל אני לא בני ברקי…?"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן