כשמשה, חתן בר המצווה, עלה לתורה בבית הכנסת בבת-ים לפני כשבועיים וקרא את הברכות לפניה ולאחריה, אף אחד מחבריו לכיתה שנכחו במקום לא ידע את ההיסטוריה העגומה שלו.
שום דבר בברכות הקולחות שיצאו מפיו כבקי וכרגיל, כמו גם הקריאה שלו בתורה לא הסגירו את העובדה שבקטנותו, עד גיל 9 הוא היה מדקלם להבדיל אלפי הבדלות, את הקוראן.
התפילין המהודרות שעל ראשו – כאלו שלא כל אחד יכול להרשות לרכוש לילדיו, העידו כי מדובר במשפחה מבוססת שמשקיעה בהידור מצווה, אבל אף אחד לא ידע שהן נרכשו עבורו במתנה על-ידי יד לאחים.
הרחק מאור הזרקורים
הסיפור של משה הוא רק מקרה אחד, בודד, מתוך מאות רבות בשנה שיד לאחים מטפל בהם ביסודיות. סיפורים שנשארים הרחק מאור הזרקורים של חזרה לחיק עם ישראל מול כל הסיכויים.
הציבור הרחב מכיר את יד לאחים בעיקר מסיפורי החילוץ ההרואיים שלו, של יהודים המחולצים מכפרים ערביים, מוברחים מחשש לחייהם מידי הבעלים-האבות המוסלמים צמאי הדם. מה שפחות מוכר זו הפעילות הקשה והארוכה שנערכת לאחר מכן.
"החילוצים הם 'הכסף הקטן'", אומרים לנו ביד לאחים, "הפעילות העיקרית, הממושכת והמורכבת הרבה יותר היא השבתם של אותם נשים וילדים לעם ישראל. זו מלאכת מחשבת, מלאכה שטמונה בה קשיים ובעיות למכביר, אבל אנו לא מוותרים על אף יהודי. אנו נאבקים על כל נשמה ונשמה".
הבריחה מהכפר
כדי להבין עד כמה מדובר במלאכה סיזיפית מורכבת כדאי אולי שנלך לנקודת ההתחלה, לסיפור ילדותו של משה:
משה נולד וגדל כח'אלד בכפר ערבי לא מוסלמי. הוא חונך על גבי האסלם, למד לקרוא את הקוראן וספג שנאה לעם היהודי וליהדות. תמר, אימו היהודייה, הגיעה למצב הביש הזה כיוון שנולדה הרחק משמירת תורה ומצוות והיא לא יכלה להסביר לו מאומה על יהדותו. ואז, יום אחד הכול משתנה.
באישון לילה אמא שלו מעירה אותו ואומרת לו לבוא בעקבותיה. "תיתן לי יד. תהיה בשקט. אל תרעיש", היא לוחשת. על גבו היא מניחה את הילקוט שלו שמלא בבגדים מינימליים והם צועדים בפסיעות חרישיות, משל היו גנבים, מחדרו העלוב אל פתח הבית.
בכניסה לבית הוא נתקל באנשים זרים, נושאי נשק, מדברים בערבית. הם מחייכים אליו, מעניקים לו סוכריה ענקית ומיוחדת, נותנים לו יד ומעלים אותו בזהירות על טנדר גדול עם לוחיות רישוי ערביות.
כשהם יוצאים בשעטה מהמקום הוא מבולבל. אמא שלו לא מפסיקה למלמל בלחש, היא מתוחה וחיוורת והאנשים הנחמדים, נושאי הנשק שאחד מהם יושב לידו ומנסה לדבר אתו בערבית, מדברים כל הזמן במכשירי הקשר בעברית ובערבית.
דף חדש
האיש הזר שיושב לידו מתעקש לפתח שיחה, אבל ח'אלד ממאן. הוא מבין שמשהו גורלי קורה כעת והוא מבקש להישאר בפוקוס, להיות עירני ולא לפתח שיחה עם מישהו זר ולא מוכר.
הם עוזבים את הכפר ואז חוברים אליהם שני רכבים, אחד מלפנים ואחד מאחור. כשהם מתקרבים למחסום הצה"לי הממוקם בפאתי הכפר לבו מחסיר פעימה. רק בשבוע שעבר הוא הלך ליידות אבנים על החיילים במחסום ועל רכבים של יהודים שעברו בעיקול הדרך.
אולי הם יזהו אותו. אולי יעבור חקירה אצל המוחבראת (השירות החשאי) של היהודים ויכלא?
אבל אז, כשהם מגיעים למחסום, הנהג ברכב שלפניהם אומר משהו לחיילים. הוא מציג להם תעודות, והללו פותחים את המחסום בחיוך. כשהרכב שלהם עובר במחסום החיילים עושים לו שלום ואמא שלו פורצת בבכי ממושך.
רק דקות ארוכות אחר כך, כשחזרה לעצמה, היא חיבקה אותו חזק ואמרה לו "ח'אלד מתוק שלי. עזבנו את הבית, לא נחזור לשם לעולם. ברחנו מאבא המסוכן והאלים והחלטתי לחזור לדת שלי, הדת היהודית, יחד איתך ולפתוח דף חדש של חיים חדשים וטובים. גם אתה יהודי – כי מי שאמא שלו יהודייה הוא יהודי".
ח'אלד מבולבל. מבוהל. הוא בוכה בקול. מצד אחד גדל בצל אביו המכה והאלים, אבל מצד שני תמיד ידע שהיהודים הם האויב. הם המקור לכל הרוע. הם הסכנה. יותר ממה שהוא מפחד מאבא הרשע הוא מפחד מהיהודים המסוכנים.
אמא שלו מבינה לליבו. "אני אשמה" היא אומרת לעצמה בשקט ושטף של דמעות זולג מעיניה.
העובדת הסוציאלית של יד לאחים הדריכה אותה מבעוד מועד שזה אמור לקרות והיא נושכת שפתיים למרות הקושי.
הפחד התחלף בהנאה
הוא מתעורר כשהרכב עוצר ליד בית חדש ויפה. הם נכנסים לבית, אמא משכיבה אותו במיטה גדולה עם מצעים יפיפיים וריחניים. היא מחבקת אותו ומבקשת ממנו ללכת לישון. "אל תדאג ילד", היא אומרת, "תסמוך עליי".
לפני שהוא נרדם היא ממלאת את המיטה שלו במכונית על שלט, ברחפן משוכלל ובשתי חפיסות של לגו – מקצת מהמשחקים הרבים שיד לאחים אבזר בהם את דירת המסתור. כשהללו בידיו, ח'אלד נרדם מחויך, מפויס קמעה.
שינת הלילה העמוקה שלו הסתיימה רק בשעה שהשמש עמדה במרכז השמיים. "ישנת טוב? לא התעוררת בבוקר מהצעקות והמכות של אבא?" חייכה אליו אמו כשפקח את עיניו.
הוא הבין את העוקץ שבדבריה אבל לא מיהר לקנות אותם. החשש עדיין קינן בו.
יום עבר ואחריו עוד יום והפחד התחלף בהנאה. ח'אלד נהנה מכל רגע: במקום לקום לקול צעקות וללכת 50 דקות רגלית לבית הספר השכונתי המוזנח הוא היה בבית חדש ומאוורר, אכל מעדנים וממתקים מכל טוב ופונק במשחקים לרוב.
אחרי שבוע ימים אמא שאלה אותו אם הוא רוצה לראות את הים. הים היה משאת חלומותיו אבל ח'אלד בן ה-9 מעולם לא ראה אותו. הוא בלע בשקיקה תמונות של ימים מרחבי העולם ותמיד חיכה לרגע שיוכל לקפוץ למים הקרירים של ים שסופו לא נראה באופק. אבל זה מעולם לא קרה.
דת האמת
כשהם יצאו מהבית התלוו אליהם שני אנשים עם נשק, שאותם זכר מאותו לילה שבו נמלטו מהבית.
"הם שומרים עלינו כדי שלא תפחד", אמרה לו אמו, כשתהה מדוע הם מתלווים אליהם. החמושים האלו, מיותר לציין, היו אנשי מחלקת הביטחון של יד לאחים ששמרו עליהם מחשש לחייהם בשעה שהבעל-הערבי משתולל מכעס ומאיים להורגם.
הם נסעו לים והמחזה היה מרהיב. אחרי שקנו גלידה מפנקת סיפרה אמא לח'אלד על עברה. על הילדות הקשה שלה, על החתונה שלה עם הערבי שהבטיח לה שייתן לה לגדל את הילדים המשותפים כיהודים, על המעבר לכפר ועל הקשיים שהיו מנת חלקה. "אתה ילד גדול" אמרה לו. "כל מה ששמעת מאבא על היהודים היה כדי שתהיה מוסלמי כמוהו. כדי שלא תהיה יהודי כמוני. היהודים לא מפחידים והיהדות היא דת האמת. הייתי מוכנה להקריב את החיים שלי כדי שנחלץ אותך מהכפר ותגדל להיות יהודי".
למחרת הגיעה לדירה יהודייה דתיה דוברת ערבית, שהחלה ללמוד עם אימו תמר ואתו על היהדות. היא סיפרה להם על אברהם אבינו, על יצחק ועל יעקב. היא סיפרה להם גם על שנים עשר השבטים, על יוסף הצדיק, על משה ואהרן ועל יציאת מצרים.
היא גם סיפרה להם על ישמעאל ש"ידו בכל ויד כל בו" ועל צאצאיו הערבים. ח'אלד כל כך הזדהה עם הדברים. הוא שם לב לעדינות שיש ליהודים סביב לעומת האלימות והפשע בהם חונך.
על הניסים
עברו עוד שמונה חודשים והגיע חודש אלול. ח'אלד שהספיק עד אז ללמוד קרוא וכתוב בעברית, כמו גם מושגים נרחבים ביהדות, נכנס לבית ספר תורני באזור מגוריו. בינתיים הוא גם הספיק לעבור הטפת ברית ולהיקרא משה. "משה חדש בעיר שלנו", הציג אותו המורה בפני כל ילדי כיתה ד'. "הוא עבר אלינו מהשומרון ועוד לא מכיר חברים. אני מבקש שתתייחסו אליו יפה ותקבלו אותו בהתאם", אמר.
וח'אלד-משה אכן התאקלם יפה. את החונכת החליף ראובן – חונך שהוצמד לו מטעם יד לאחים, שלמד אתו בכל יום הלכה, תורה, נביא וגמרא וגם שימש עבורו כסוג של אבא או אח גדול.
שלש שנים אחר כך, כשמשה עלה לתורה כפי שפתחנו את סיפורנו, אף אחד לא ידע על עברו ואף אחד לא יכול היה לזהות זאת.
אבל משה, הוא רק דוגמה אחת מיני רבים. דוגמא אחת להשקעה מרבית ואינסופית של זמן, יזע, משאבים וכספים רבים של יד לאחים בכל ילד יהודי שמחולץ מכפר ערבי. משה, ומאות ילדים יהודים כמותו מעסיקים סביבם מפעל שלם של הצלה מטמיעה והתבוללות, של חזרה לחיק עם ישראל, של חזרה לאלוקי ישראל.
כשמשה הדליק השבוע את החנוכיה שלו ובירך בפעם הראשונה בשם ובמלכות "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה", הוא ואימו פרצו בבכי של התרגשות והודיה להשם יתברך.
הודיה על הנס הגדול שעשה להם מול הזדים, הטמאים והרשעים. על שלהבת הנשמה שלהם שפרצה מתוך ולמרות החשיכה, והאירה את חייהם באור גדול של גאולה וישועה.
