ברמב"ם (הל' תענית ה,ב) כתב לבאר מדוע קבעו תענית בי"ז בתמוז: "שבעה עשר בתמוז חמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל".
ויש לעיין על המאורע הרביעי שהזכיר הרמב"ם – 'שרף אפוסטמוס הרשע את התורה'. מעשה זה לכאורה אינו משתווה כלל בחומרתו לשאר הדברים שאירעו ביום זה, כי הוא נראה כמעשה פרטי ומקומי שעשה אפוסטומוס, ולא מובן מדוע הוא כה חמור עד שהוא מהווה סיבה לתענית לדורות. ויעויין בתפא"י (תענית פ"ד אות מ"ג) שכתב לבאר שבאמת לא מדובר בסתם ספר תורה, אלא היה זה סה"ת שכתב עזרא, שהיה מונח בעזרה וממנו הגיהו את שאר הספרים. עוד כתב שאפשר לבאר שאפוסטמוס שרף את כל ספרי התורה שמצא. אך דברי התפא"י הם חידוש, שכן ענין זה לא מוזכר לא במשנה ולא ברמב"ם, ומשמע שאכן היה זה מאורע חד פעמי של שריפת ס"ת ע"י אפוסטמוס. צ"ב איפוא, מדוע מאורע זה היה כה חמור?
***
והנה בירושלמי (תענית ד,ה) נאמר: "ושרף אפוסטמוס את התורה. היכן שרפה? רבי אחא אמר במעברתא [בגשר] דלוד, ורבנן אמרי במעברתא דטרלוסה".
שאלת הירושלמי – 'היכן שרפה?' – אינה שאלה טכנית שבאה לברר את המיקום שבו שרף אפוסטמוס את התורה, אלא זו אותה התמיהה שאותה בא התפא"י ליישב – מדוע מעשה זה כה חמור. ומבאר הירושלמי שחומרת מאורע זה היא מחמת המקום שבו הוא נעשה – על הגשר שבעיר, על המקום הגבוה ביותר שהיה שם [שהרי באותם ימים לא היו בתים רבי קומות וכדו' אלא רק בית ועליה על גביו, והגשר היה המקום הבולט ביותר בעיר]. במקום גבוה זה, לעיני כל הציבור, בפרהסיא הגדולה ביותר, דוקא שם שרף אפוסטמוס את התורה. וכנראה שזו היתה הפעם הראשונה שבה נשרף ספר תורה ברבים, ולכן הזדעזעו כולם. אך אנו, בעוונותינו הרבים, כבר רגילים בזה ואין הדבר עושה עלינו רושם כמו שעשה עליהם.
נורא נוראות הביזיון העצום המונח במעשה זה.
הגמרא בסנהדרין (קב:) שואלת מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה? באיזו זכות זכה אחאב, שעליו נאמר "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ד'", להיות מלך על ישראל במשך תקופה כה ארוכה? ומתרצת הגמרא: "מפני שכיבד את התורה שניתנה בעשרים ושתים אותיות". שבזמן ששלח בן הדד שליחים לומר לאחאב "כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם" וציוה עליו להביא לו אותם, פחד ממנו אחאב, וענה לו "כדברך אדוני המלך, לך אני וכל אשר לי". אך כשהוסיף בן הדד ואמר לו "והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו" סירב אחאב להיענות לו, ומבארים חז"ל ש'מחמד עיניך' היינו ספר התורה שהיה אצלו. נוראות למתבונן, איך שאחאב לא היסס לתת את נשיו ובניו ואת כל ממונו מחמת הפחד הגדול שהיה לו מבן הדד, אך את סה"ת שהיה לו לא היה מוכן לתת, והיה מוכן למסור את הנפש על כך. לא היה מדובר – כדברי התפא"י לעיל – בכל ספרי התורה של כלל ישראל או בס"ת המיוחד שהיה בעזרה, אלא בס"ת הפרטי של אחאב. אך אעפ"כ היה פשוט וברור לאחאב שבשום אופן הוא לא יניח לפגוע בקדושת הס"ת. ויש להתבונן עוד, איך שאפילו בן הדד הבין שה'מחמד עיניך' של אחאב הוא לא כספו וזהבו, לא אשתו ולא בניו, אלא דוקא הס"ת.
לאור דברי הגמרא, כשרואים כאן כמה גדולה מעלתו של הס"ת אצל רשע כאחאב, ואפילו אצל רשעי אומות העולם כבן הדד, וק"ו אצל כלל ישראל, כמה מובן איפוא הביזיון הנורא בכך שעמד אפוסטמוס על הגשר הגבוה, לעיני כל העם, ושרף את הס"ת. פשוט וברור לכל לב מרגיש, שמאורע זה אינו פחות בחומרתו משבירת הלוחות ומביטול התמיד, וראוי להתענות עליו.
***
בעוה"ר גם בדורנו, אנו עומדים במצב שבו יהודים מכלל ישראל רוצים לשרוף את התורה הקדושה, עורכים מלחמה על התורה. מה גדול הוא הביזיון, כשמתבוננים איך שאפילו בן הדד הרשע הבין שה'מחמד עיניך' היחיד של יהודי הוא סה"ת, ולעומת זאת אנו רואים איך שהתורה נרמסת ע"י יהודים בראש כל חוצות.
וכיון שכמו באותו זמן גם כיום אנו נמצאים במצב שבו מבזים את התורה לעינינו, חובה עלינו לקיים מש"כ הרמב"ם (הל' תעניות ה,א) שמטרת התענית היא "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה", ולהבין מהו הדבר שגרם בזמנם, וגם בזמננו, לביזיון התורה, וכמ"ש הרמב"ם – "יהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות".
והנה בפרשת עגלה ערופה (דברים כא), לאחר שהזקנים "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה", לאחר ש"ניכפר להם הדם", נאמר בסוף הפרשה (שם כא,ט): "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ד'", והכוונה היא כמו שפרש"י "מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג".
אך יעויין דבר פלא באבן עזרא, שביאר באופן מחודש. דהנה על מש"כ שם (לעיל פס' ז) "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", כתב האבן עזרא, "ויתכן שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה, כי לולא שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם". אם לא היו אנשי העיר נגועים בעבירה הדומה לרציחה, וכגון הלבנת פנים הדומה לרציחה וכדו', לא היה יכול להזדמן בקרבתם מעשה רציחה.
וכעין מה שמפורסם בשם רבי ישראל מסלנט זיע"א, שכשבחור באיישישוק מתרפה בלימודו הוא גורם לסטודנט בפריז להשתמד. ואח"כ, עה"פ "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ד'", כותב האב"ע: "והנכון בעיני, הוא אשר הזכרתי, כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ד', כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה". אם אדם עושה את 'הישר בעיני ד", אזי 'לא ישפך דם נקי בארצך', וזוהי הדרך שבה אפשר לבער את הדם הנקי מקרבך. דברים אלו הינם פירוש חדש ביסוד של 'שכר עבירה – עבירה': אם אדם עושה עבירה, ע"י זה הוא גורם לאדם אחר הנמצא לידו לעשות עבירה אחרת הדומה לה.
על פי דברי האבן עזרא, נוכל להבין מה היה הגורם לבזיון התורה שהיה אז, ומה הגורם לכך כיום – 'כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה'. אם יש אצלנו בזיון התורה, באיזו צורה שהיא [יעויין בסנהדרין (צט.) אופנים שונים של "כי דבר ד' בזה" – "הלומד תורה ואינו מלמדה", "כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק" וכדו'], או אז מגיע אפוסטמוס הרשע ושורף את התורה, כל דור וה'אפוסטמוס' שלו. אם לא היתה אצלנו בחינה של בזיון התורה, לא היינו מגיעים למצב של שריפת התורה בראש כל חוצות.
אנו מחויבים להתעורר ולשוב בתשובה על זה. המצב הוא נורא ואיום. הרי הלב נקרע לשמוע איך שאנשים מחפשים להחריב כל מה שיש לו ריח של יהדות, לרמוס את השבת רח"ל, והרי לא צריך לדבר על הרחוב איך שהוא נראה, שהפרוץ מרובה על העומד, עד שאי אפשר לצאת לרחובה של עיר. מחפשים לפרוץ את כל הגדרות, ככל העמים בית ישראל. מחפשים לעקור את כל מה שעוד נשאר מהצביון היהודי ה"י. וזה הרי בזיון ושריפת התורה שמתרחשת לעיננו בראש כל חוצות.
וזה מוטל עלינו, זה תפקידנו, שאצלינו לא יהיה בזיון התורה, ככל שנקבל על עצמינו להתמיד יותר בלימוד התורה הקדושה, לעמול יותר, להבין יותר, ולקיים את התורה הקדושה ביותר דקדוק והקפדה, זהו כבודה של תורה וזה ישפיע רוח טהרה על אחים תועים שישובו בתשובה.
