זה קרה לפני מספר שבועות בערב שבת המלכה, ולא בפעם הראשונה. יצאתי עם כמה חברים לספסל לעבר היישוב בירייה, השוכן בקרבת פארק הבוסתנים הייחודי 'עמק התכלת', בואכה מבנה עתיק יומין הטובל בירוק גלילי עשיר ופסטורלי כמו שרק הגליל יודע להמציא.
המבנה הזה לפי המסורת הוא למעשה מבנה ישיבתו הקדושה של רבי משה בן מכיר, מחכמי צפת בתקופת הזוהר שלה ומחבר הספר הנודע 'סדר היום' (בין היתר, כידוע, משם המקור הראשון לאמירת 'מודה אני' מידי בוקר).
מערה ארוכה וחשוכה
נחל עדין שנובע מן הסלע מקדם את פניך, גרפיטי של מטיילים פחות מנומסים, ובעיקר בעיקר – מבנה אותנטי מרשים שמחזיר אותך שנים רבות מאוד אחורנית.
מי שיביט פנימה יגלה מין מערה ארוכה וחשוכה – נכנסים מספר מטרים ומגיעים לבית טבילה קטן. לא רבים מתושבי צפת מגיעים לכאן, אבל בהחלט מידי יום שישי מגיעים לכאן יהודים טובים מהאזור מכלל החוגים המבקשים להיטהר לקראת שבת מלכתא – כמיהת נפשנו, בעיר השבת (איך מגדיר חריפות ידידי אמן-המילה וחד-ההגדרה ר' זאב קופילוביץ? "בצפת מרגישים שבת כל השבוע"…). זאת לצד מעיינות נוספים לטבילה כמעיין ברחוב האחד עשר או מעיין 'עין ליאור' הסמוך.
הדרך להגיע לכאן הינה מהכביש שמתחת בירייה, אבל יש דרך רגלית. מהגינה שמתחת רחוב האר"י שבעיר העתיקה, יוצא שביל הליכה מסודר מאוד שמוביל לכביש שממול מבנה ישיבת רבי משה בן מכיר. מדובר במסלול בן כחצי שעה הליכה בתוך הטבע המפעים והמרגיע שברא הבורא, ובדרך – אם יתמזל מזלכם – תוכלו אולי לפגוש גם פרות משוטטות, כאלו שגני 'ישיבת צפת' פוגשים כמעט מידי יום.
מטרים ספורים מכאן נמצא ציונו של התנא הקדוש רבי יהודה בר אלעאי, בדורו היו מתכסין שישה בטלית אחת. המקום, כידוע, מסוגל לפרנסה.
רגעים קסומים
ככלל, ימי שישי הם תמיד הזמן האידיאלי לסיבוב קצר וחם בקברי צדיקי עליון הטמונים באזור, כי רבים המה. הימים טרופים – משליחת הילדים לגנים בבוקר ולכולל, משם לבית וחוזר חלילה. רק ימי שישי, אם כי כמובן בעיקר הקיציים והארוכים, הם הזמן למנוחה רוחנית וליהנות מהגליל העשיר בפינות של התקשרות לצדיקי עליון. פינות חמימות של השתפכות הלב והנפש לפני ד'. רגעים קסומים של בלתי לד' לבדו. זר בל יבין.
לא אחת מצאתי עצמי בשעות אלו במערת ציוני אביי ורבא שבמרומי יער בירייה, צופה ומשקיף מתוך המערה לעבר הגליל כולו לרבות עמוקה. זהו מחזה משובב לב המגביה את הנפש טפח מעל הקרקע של ששת ימי המעשה הטרופים, בימי שישי שכידוע מהספרים הקדושים, הם זמן שכל יהודי חווה מציאות קדושה של "רחיצה בחמין" מימות החולין.
וכמנהגו של רבי יהודה בר אלעאי המובא בגמרא במסכת שבת: "כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ד' צבאות".
ציונים קדושים
הקשר של תושבי צפת עם ציוני הקדמונים – קשר של קיימא הוא. מלבד כמובן ההילולות הקבועות שבני צפת – כשכנים – רואים חובה גמורה להשתתף בהן ולשפוך שיח למען עם קודש, הרי שבכל עת מצוא יהודים מוצאים להם פינה חמה בשעת מצוק בציונים הקדושים בתפילה שיעתירו לפני בורא העולם לישועה ולנחמה.
פעם, בזמן 'שבת רבי לייב' מצאתי עצמי מעתיר לזיווג בעד יהודים מהמרכז שפנו אליי, בציון שבצידי בית העלמין העתיק. בימים אחרים נשלחנו כמה חברים לסעודת הודאה בציון בניהו בן יהוידע על זיווג שעלה יפה בזכות ההבטחה לתרומה לסעודה לציון הקדוש; ובימי 'סליחות' של ערב הימים הקדושים תמצאו שם, במקום הקטן בקוטרו, מאות (!) תושבי יישובי הסביבה – רבים מהם חובשי כיפות לבנות מאולתרות – שיבואו לשפוך סליחה בפני אדון האדונים בלב נרגש וכנה.
עיר התכלת מוצפת היא בציוני הקדושים המרימים את כולנו אל-על.
עין לא נותרה יבשה
ואנקדוטה לסיום:
זה קרה לפני זמן מה. אולי זה לא בדיוק מצא חן בעיניו של ראש המועצה, אבל עשרות רבות של יהודים מהעיר שלנו מצאו עצמם מגיעים בשעת ליל לכפר הדרוזי הגלילי סאג'ור, הממוקם לא-הרחק ממירון. זה היה ביומא דהילולא רבא של רבי ישמעאל כהן גדול הטמון במקום.
לאחר ששפכו צקון לחשם, התאספו המתפללים לסעודת מצווה כשחזן בית כנסת האר"י האשכנזי ר' ישראל שווארץ מנצח על הקומזיץ' הזעיר ומפזם יחד עם כולם ברגש את הניגון הנודע והמרטיט של 'תניא'. עין – כך סיפר לי לפני שבועות אחדים – לא נותרה יבשה.
זוהי צפת התכולה ואלו הם בניה – יהודים של שמים.
