יום אחד אמרה לי הרבנית הצדקנית ע"ה: "אני רוצה לומר דבר שאני חושבת עליו תמיד בתוך ליבי.
"ההורים שלי (מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ורעייתו ע"ה) זכו גם לבנים תלמידי חכמים וגם לחתנים תלמידי חכמים, כולם מיוחדים מאוד מאוד.
"אני לא יודעת חשבונות שמים אבל אני חושבת שאולי אחת הסיבות שזכו לכך, ההורים של הרב אלישיב גרו אתנו בבית שלנו והיו ממש כמו ההורים שלנו, ההורים שלי כל כך כיבדו אותם עד כדי כך שחשבנו שהם ההורים שלנו, כל דבר שאלנו אותם וסיפרנו להם. הם נתנו להם הרגשה כזו טובה. כשהיינו קונים בגד חדש היינו רצים ראשונים להראות את הבגד לסבתא שלנו, עוד לפני שהראנו לאמא שלנו. עד כדי כך ההורים הכניסו לנו שהסבא והסבתא הם העיקר של הבית.
"גם אחרי שסבא נפטר, סבתא נשארה לגור אתנו בערך עשרים וחמש שנה וההורים שלי כיבדו אותה באופן מיוחד. אמא שלי מאוד טרחה ודאגה וכיבדה כל השנים את השוויגער שלה ולעת זקנה ליוותה אותה לטיפולים רפואיים והייתה מסורה אליה מאוד. אני חושבת שאולי בזכות שאבא ואמא שלי כל כך הקפידו על מצוות כיבוד הורים, לכן זכו לכאלה בנים וחתנים תלמידי חכמים".
הסיפור הזה תפס אותי מאוד חזק וכאשר הגעתי לרבינו מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, שם הייתי זוכה להיות עמו בכל יום, סיפרתי לו את הדברים.
מרן זצוק"ל קם מהכיסא והוציא מארון הספרים ספר 'משנת רבי אליעזר', פתח את הספר בפרשה חמישית והקריא לי: "רבי יהודה אומר בשכר כבוד שכיבדת אבותיך תראה בניך. יכול הדיוטות, ת"ל תשיתמו לשרים בכל הארץ".
"אתה רואה?!", אמר לי מרן זצוק"ל, "זה חז"ל מפורש שבזכות כיבוד הורים זוכים לבנים וחתנים תלמידי חכמים, 'שרים בכל הארץ'!".
***
עוד דבר מעניין שרמזה הרבנית ע"ה על עצמה, מדוע היא זכתה לבעל שהוא רבן של כל בני הגולה וכך סיפרה:
"הייתי רגילה לשרת את אבא שלי (הרב אלישיב) עד כדי כך שאחרי שהתחתנתי חשבתי איך הוא יסתדר בלעדי. הייתי הבת הגדולה בבית ודואגת לו כל מה שצריך. לפעמים אבא הרגיש לא טוב והייתי יושבת לידו כל הלילה ונותנת לו כל שעתיים אנטיביוטיקה, עד כדי כך".
עוד סיפרה בעניין זה:
"כשהייתי בבית הוריי, אצל אבא היה את כתב היד של הסבא בעל ה'לשם'. אבא שלי היה בן יחיד להוריו וכל הכתבים מהסבא ה'לשם' היו אצלו. בזמנו, רוב הכתבים כבר הודפסו אבל כרך אחד עדיין היה בכתב יד וטרם הודפס. יום אחד בא מישהו ואמר לאבא שהוא מעוניין לתרום את כל ההוצאה של הספר. נתנו את כתב היד למישהו שידפיס אך לא היה אפשרי לקרא את כתב היד משום שזה היה ספר גדול ועבה ובצד היה רשום הרבה הערות בכתב יד קטן והיה קשה מאוד לקרא.
"הייתי בחורה צעירה, רוב שעות היום עבדתי להביא פרנסה להורים שלי ואבא ביקש שאעתיק את כתב היד של ה'לשם' כי היה לי כתב יפה. וכך בלילות, כשהייתי חוזרת מהעבודה הייתי יושבת כל יום ומעתיקה קצת".
הרבנית הוסיפה בחיוך, "אני עוד זוכרת קצת מושגים שהיו כתובים בספר מהאבות הקדושים ועולמות עליונים… כך עד שסיימתי להעתיק את כל הספר. לאחר מכן נתנו את הספר לדפוס והוא חזר אלינו להגהה. הייתי מגיהה את הדפים יחד עם אבא, אני הייתי קוראת ואבא היה מעיין בכתב היד ומתקן אותי, כך במשך תקופה עד שהספר יצא לאור".
סיימה הרבנית בהתרגשות: "אולי בזכות שזכיתי להכין לדפוס כרך של בעל ה'לשם' ועשייתי את זה במצוות כיבוד אב, זכיתי לכזה בעל צדיק שמחבר היום ספרים".
צילום: שוקי לרר
