אנו נמצאים בשבוע של 'שבת חזון' שכל עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש שנחרב בעוון שנאת חינם, הרי לפניכם מעשה המראה כמה זהירות נדרשת בבין אדם לחבירו.
***
סיפר הגאון ר' יחיאל צוקר שליט"א: ילדה בעלת נכות ועיוות כל שהוא בפניה הצטרפה אל הכיתה. בתחילה הילדות התנהגו אליה יפה, אך בהמשך החלו ללעוג לה ולמרר את חייה (שהיו קשים בלאו הכי).
המורה ניסתה פתרונות שונים והשתדלה להפסיק את המחדל בכל האמצעים שהיו בידיה, ללא הועיל. הוריה האומללים של הילדה הנכה נאלצו להשאירה בביתה מחמת המציק. המורה אובדת העצות הלכה עם בעלה לשאול בעצתו של מרן הגראי"ל שטינמן זי"ע. הוא הקשיב לפרטים והתעניין מה כבר נעשה על ידי המורה כדי להפסיק את ההתעללות של הילדות, והמורה השיבה שהיא עשתה כל מה שביכולתה וכו' וללא הועיל.
לפי הסיפור, מרן הגראי"ל זי"ע הזיל דמעות מעיניו ושאל: "הבנות מתפללות בכיתה?"
כשהמורה ענתה בחיוב, הגיב: "תאמרי לבנות שאסור להן להתפלל".
כשהמורה ובעלה הגיבו בפליאה, חזר מרן הגראי"ל ואמר: "צריך לומר לבנות שהרבנים הורו שכל זמן שהן שופכות את דמה של ילדה אומללה אסור להן על פי ההלכה להתפלל. הקב"ה לא רוצה תפילה של מי ששופך את דם חבירו. יש לומר זאת לבנות ולהתחיל את יום הלימודים ללא תפילה!"
***
למחרת הגיעה המורה לכיתה ואמרה לבנות כדברי מרן זיע"א (התלמידה הנפגעת שהתה בביתה). המורה פתחה את הנביא ישעיה והקריאה לבנות את הפסוק: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני.. ידיכם דמים מלאו" וגו', היא הסבירה להן שאסור להן להתפלל ושאין להן זכות להתפלל ושאדם שמתאכזר לחבירו במזיד וממאן לחדול מכך תפילתו מאוסה לפני הקב"ה, ומיד לאחר מכן הורתה לתלמידות לפתוח את ספרי הלימוד והתחילה ללמד ללא תפילה.
הבנות הצביעו והתחילו להתווכח ולשאול איך יתכן בלי תפילה וכו', והמורה אמרה להן: כך הורה גדול הדור מרן הרב שטינמן!
אין לתאר את ההלם ואת הזעזוע שהתובנה הזו גרמה לבנות, חלקן פרצו בבכי וכו', אבל המורה התעלמה והמשיכה ללמד. רק לאחר שעבר זמן מה והבנות המשיכו להיות נסערות והמורה הרגישה שהמסר חלחל עמוק עמוק בתוכן, היא הציעה להן שהיא תצא מהכיתה ותאפשר להן לטכס עצה ביניהן מה אפשר לעשות כדי להיות ראויות וזכאיות להתפלל לפני ד'.
***
סוף דבר היה שהבנות ניסחו מכתב חרטה על העבר וקבלה על העתיד וחתמו עליו כולן, ורק לאחר מכן המורה אמרה שלאור המכתב הכנה היא חושבת שהן באמת שבו בתשובה והן רשאיות עתה להתפלל.
לאחר מכן הבנות התפללו בהתרגשות יוצאת דופן ומאותו יום ההתעללות באותה ילדה אומללה פסקה לחלוטין והיא שבה לפרוח וללבלב.
מרן ראש השיבה זי"ע, בתבונתו ובטהרת ליבו, הצליח לזעזע את ליבן של הבנות ולגרום להן להפנים את חומרת המעשה שלהן, ובאותה הזדמנות גם נתן להן שיעור מאלף על הזכות הגדולה להתפלל לפני הבורא יתברך.
