"כי תצא למלחמה על אויבך וראית בשביה… וחשקת… ולקחת…"
פסוקים אלה מדברים כמובן על דין אשת יפת תואר. סמיכות הפרשיות בין פרשה זו לאלו שאחריה, פרשת שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה ופרשת בן סורר ומורה, נדרשת כהתראה, שאף שהתורה התירה אשת יפת תואר, אין זו מצווה, אם לדבר בלשון המעטה, אלא ש"דברה תורה כנגד יצר הרע", וידע הקב"ה שבזמן מלחמה היצר סוער ו"מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא בשר תמותות נבלות". אבל מי שישתמש בהיתר זה של אשת יפת תואר שידע מה צפוי לו, סופה שתהיה שנואה וסוף דבר שבנה הנולד לה עלול להיות בן סורר ומורה.
במקביל דרשו רבותינו פרשה זו על מלחמת היצר:
כי תצא למלחמה על היצר הרע שנקרא אויב, כמו שנאמר, "ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו" ודרשו חז"ל שהכוונה ליצר הרע.
ובכן, כשיוצאים למלחמה על היצר הרע, היצר הרע מציב סדרת מכשולים המתוארים כאן בדימוי של אשת יפת תואר וענייניה.
בפסוקים אלה מתחילה התורה בלשון עתיד "כי תצא", וממשיכה בלשון מורכבת, עתיד עם ו' ההיפוך ההופך את העתיד לעבר, "וראית", "וחשקת", "ולקחת".
לשון זו משמעות מיוחדת לה. כשמשתמשים בלשון עבר עם ו' ההיפוך ההופכת את העבר לעתיד, כגון "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו", שהכוונה שנאמר זאת לעתיד לבוא למרות שהמילה "אמר" היא לשון עבר, הו' המקדימה מכונה ו' ההיפוך והופכת את העבר לעתיד.
מתכוונים לרמז ששורשה של ההתרחשות שתתרחש בעתיד נעוץ בעבר. כגון בדוגמה שלפניו. השורש של האמירה שתיאמר לעתיד לבוא "הנה אלוקינו זה", השורש של היכולת שתהיה לנו להכיר בכך ש"הנה אלוקינו" נעוץ בעבר במעמד הר סיני, ובקריאת ים סוף עת ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. ואולי זו המשמעות של "זה" בפסוק "הנה אלוקינו זה" ששורשו ב"זה ק-לי ואנוהו" שאמרו על ים סוף.
כשאדם יוצא למלחמה על אויבו הגדול היצר הרע המפתה אותו לכל דבר פשע ולכל תועבה, עליו לדעת ששורש התאווה ושורש הנפילה נמצא בעברו. אמנם אתה תראה את אותה "יפת תואר" שהיצר יצייר לך בצבעים מרהיבים (והכוונה לכל חטא ולכל פיתוי ולאו דווקא ליצרא דעריות) אבל האמת היא שהיופי שהחטא מצטייר בו אינו אלא דמיונו. כשיעבור זמן ותתקלף התפאורה, יסור גם חינו של החטא, כמו שמתארת התורה את ישיבתה של אשת יפת התואר בביתו וניוולה.
***
מדוע אפוא החטא מפתה? מדוע נראה הוא כה מושך? מדוע לכל אדם יש את הניסיונות המיוחדים שלו ואת הדברים המושכים את לבו?
הכל נעוץ בעבר, בשורש, במה שראה בבית הוריו, במה שחווה בילדותו ואף בשורש הנשמה ובגלגוליה השונים. וחשוב לדעת זאת כשבאים לתכנן את המלחמה ורוצים לעשות טיפול שורש.
כי זה סודה של ו' ההיפוך.
האות ו' מבטאת חיבור. המילה ו' בצורת הכתיבה הזאת מספרה בגימטרייה 13 שהיא גם הגימטרייה של אחד. שם העצם ו' משמעותו מתלה שמחבר דברים לקיר או יתד שמחברת שני דברים. ווי העמודים במקדש חיברו את המשכן "והיה לאחד".
ו' החיבור מחברת שני משפטים. גם ו' ההיפוך מחברת. מחברת היא את העבר לעתיד ואת העתיד לעבר. הרי כל מושג הזמן אינו אלא חיבור של נקודות חסרות תפיסה, ערטילאיות. היחס בין יחידת זמן למשך של זמן, הוא כמו היחס בין ניקוד לקו. נקודה במרחב אינה תופסת מקום, היא "לא כלום". ברגע שנקודה תתפוס מקום היא למעשה קו. וההגדרה של קו היא: הרבה נקודות על מישור אחד. והדבר פלא, אם כל נקודה בפני עצמה היא "לא כלום" כיצד הרבה נקודות הופכות ל"משהו"?
התשובה היא שאם נפזר את הנקודות, אחת הנה ואחת הנה ולא יהיה ביניהן כל מכנה משותף, יהיה בידינו "לא כלום" אחד גדול. מה שעושה את הנקודות הרבות לקו הוא המכנה המשותף שבין הנקודות.
הוא הדין בעניינינו, יחידה של זמן היא לא כלום, ומשך של זמן הוא הרבה יחידות של זמן. השאלה היא, אם יחידה אחת של זמן היא "לא כלום" כיצד הרבה יחידות של זמן הופכות להיות ל"משהו"?
התשובה היא כנ"ל, מה שיוצר משך-של-זמן הוא המכנה המשותף שבין יחידות הזמן.
***
יוצא אפוא שהחיבור יוצר את הרצף של עבר-הווה-עתיד. האות ו' בתפקידה כו' ההיפוך, מבטאת את רצף הזמן, את העתיד ששורשו נעוץ בעבר ואת העבר המשקיף אל פני העתיד.
לכן "ואמר ביום ההוא", בזכות העבר נוכל להבין ולהבחין באור של העתיד. ואילו בפרשת אשת יפת תואר, שהיא גם פרשת המלחמה נגד היצר, חשובה הידיעה שיצרים המתפרצים כשרואים פיתויים, (ויהיה סוג הפיתוי אשר יהיה), שורשם בעבר, ואם רוצים לחזור בתשובה שלמה, צריך לטפל בשורש.
ואולי לכן אומר הרמב"ם שתשובה שלמה היא "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ב' הל' ב'). כיון ששורש החטא בנעלם, רק הקב"ה יכול להעיד שאכן השורש נעקר והחטא תוקן מעיקרו.
