'זמן' בלתי מוגבל

תחילת זמן חורף בצל הקורונה: סופר 'במה' התלווה לתלמידים נרגשים והורים מתגעגעים בכניסה להיכלה של ישיבת חברון המעטירה * הכינו את הממחטות...

היא עמדה שם, בצד, מנסה לעזור לבנה הגבוה להחזיק את המזוודה, אולי גם את השקית הגדולה ובה התפילין והגמרא, שתפס בידו האחרת. מנסה לאחוז במשהו, לתמוך, לתת לו כוח. היא נכנסה רגע לרכב המשפחתי והוציאה שתיה קרה. 'תיקח', הכריחה אותו ודמעות בצבצו מעיניה.

הייתי שם, לא הרחק מהסיטואציה, מלווה בן משפחה אחר אל היכלה של הישיבה, ישיבת הדגל, חברון המעטירה. שער הכניסה מברזל היה נעול ונפתח בכל פעם לבחור אחד עם מזוודותיו, לאחר שמילא את כל הטפסים הייעודיים כולל הצהרת רופא.

על שלט ענק בגדר הברזל הופיע פירוט על שהות הבחורים לפי מתווה הקפסולות למשך השבועיים הראשונים של קליטת המוני התלמידים, בתפילה שהכל יעבור בשלום ללא שום מקרה הדבקה חלילה.

הבחורים נעמדו בתור, אוחזים את הטפסים בידיהם ונכנסים בזה אחר זה לתוך מבצר התורה הגדול, תיבת הנוח של דורינו.

סיפורים מהעבר

בינתיים, מחוץ לגדר, נצפו מראות מרגשים שנדמה היה כי הם לקוחים מסיפורי העבר. אם התרגלנו לשמוע על סיפורים של בחורים צעירים נודדים בדרכים למרחקים, ימים ושבועות, גולים למקום תורה למשך חודשים ארוכים, אל הלא נודע, הגיבורים של ימינו הם בדיוק אותו הדבר – ואולי אף יותר משום שההתמודדויות והניסיונות בדורינו קשים שבעתיים – רק התפאורה שינתה את צורתה.

"לכמה זמן אתה נכנס כעת אל תוך הישיבה, עד חנוכה? עד לסוף זמן חורף?" שאלתי את אחד הבחורים שעמד בנחת, ממתין בתור. "אין לי מושג", השיב בחיוך מבויש, "נקווה שהכל יעבור בשלום ובלי הדבקות, חלילה. אם בע"ה הכל יהיה בסדר, יכול להיות בהחלט שנשהה כאן גם עד לסוף זמן חורף".

בשפת המדרכה חנה רכב נוסף. הורים מבוגרים יצאו עם בנם, ידו של האב מונחת על כתפו של הבחור בחוזקה. "תהיה בקשר", אומרים ההורים ומוסיפים: "כל מה שצריך תבקש, נבוא כל יום שישי".

בגדר צדדים נותרו "שרוולי" הפלסטיק הגדולים מה'זמן' הקודם, דרכם מעבירים ומקבלים חבילות ומזוודות לבחורים ומהם. שרוול אחד מיועד לשליחת חבילות ושרוול נוסף מיועד לקבלת חבילות מהתלמידים, על מנת לשמור על המרחק הנדרש, למניעת כל מקרה הדבקה.

"לו היה כאן רבי לוי יצחק מברדטישוב"…

בחור אחר מגיע, אחיו סוחב עבורו את המזוודות. ידיו של הבחור תפוסות בידיהם של אחיו הקטנים. הם משתובבים עמו בעליצות. שניה לפני שהוא פונה לעבר התור הממתין לכניסה למתחם הישיבה, מביאה לו אמו את אחיו התינוק הקטן. הוא לוקח אותו ומחבק אותו בחום. "בפעם הבאה שאחזיק אותו הוא כבר יהיה ממש גדול…" הוא אומר בחיוך ומעיניו מבצבצת דמעה סוררת. אמו לא מצליחה לעצור משטף דמעותיה והוא חוזר אליהם בחזרה, לשהות עוד מעט רגעים יחדיו. הילדים הגדולים יותר ממשיכים להשתולל סביבם, אינם מודעים לדרמה הקטנה שמתחוללת באותם רגעים.

האב ניגש אל בנו, עוטפו בחום והולך לעמוד עמו בתור.

לו רק היה נמצא כאן סנגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, היה רוקח מטעמים מהמראות המרגשים וממסירותם האמתית של בני הישיבות בדורנו.

"מגיע לבחורים קוויטעל"

"באחד משיחותיו", מספר לי אב נרגש לתלמיד, תוך כדי עמידה משותפת בתור, "שמעתי מראש הישיבה, מרן הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א בשם אחד מגדולי ראשי הישיבות שהתבטא כי לבחורים של היום צריך להגיש 'קוויטעל'. כשעומדים כאן ורואים את ההתמודדות של הבחורים, את הקשיים עליהם הם מתגברים, את מסירות נפשם כדי לזכות לעמול בתורה בהיכלה של הישיבה, מבינים היטב את משמעות הדברים".

התור התקדם, הבחורים נכנסו כולם להיכלה של הישיבה, ואנו, כמה מבוגרים והורים מרוגשים, נשארנו מעבר לגדר הברזל המתכתית האפורה, מביטים בהם מרחוק, בעיניים מצועפות, בהערצה, בקנאת סופרים.

אט-אט הם נעלמו מאתנו, נבלעו במבנה הישיבה, שמורים, מוגנים ומגינים על העולם כולו בתורתם.

מי כעמך ישראל!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן