לאחרונה שוב מטבע הביטקוין שיאים חדשים כשמחירו מתקרב ל-50 אלף דולר ליחידה. מה שגורם לדולר ולשקל או לכל מטבע אחר לעלות או לרדת הוא עניין הֶצֵּעַ וביקוש, ככל שיהיה יותר ביקוש למטבע כך מחירו יעלה או ירד.
גם מחיר העגבניות נקבע לפי הֶצֵּעַ וביקוש, ככל שצריכת העגבניות תעלה כך יהיו פחות עגבניות ומחירן יעלה. הרעיון מובן: ככל שהמוצר מוגבל וקשה יותר להשיגו, כך מחירו עולה.
עד לא מזמן, מניות הנפט היו המניות היקרות ובעלות הערך הגבוה ביותר. במהלך עשרים השנים האחרונות החליפו אותן מניות 'רשתות התקשורת' שהפכו להיות המניות היקרות והמובילות.
***
כשהסחר הוא בנפט, ברור מהו המוצר ומה גורם לעלייתו או לירידתו, אך כשמדובר ברשתות תקשורת מה הוא מודל הָרֶוַח? מהו המוצר המוגבל שקשה להשיגו, אותו מוכרות הרשתות? במיוחד שרובן הגדול נותנות את שירותיהן חינם. נכון, הן מרוויחות מפרסום, אבל מה הוא המוצר?
על כך יש כלל ידוע: "כשאתה מקבל מוצר בחינם, כנראה שאתה הוא המוצר!"
המוצר שהחליף ושווה היום יותר מנפט הוא 'תשומת הלב' שלנו ובה סוחרות הרשתות.
ככל שעיתון או כל צורת תקשורת אחרת (שלשמחתנו הציבור שלנו רחוק ממנה), יצליחו למשוך את תשומת הלב של הצרכנים, כך ערך המניות שלהם יעלה.
'תשומת לב' הכוונה ל'זמן', זמן הוא בדיוק כמו מטבע, דבר מוגבל שצריך לעבוד קשה על מנת לקבל אותו ולכן התקשורת תעשה הכול על מנת שאנשים ייתנו לה את הזמן היקר שלהם. ככל שאנשים יתפתו יותר ויתנו לה את תשומת הלב שלהם, כך יוכלו למכור פרסומות במחיר יקר יותר ומניותיהם יעלו.
בעברית אומרים: שימו לב, ובאנגלית "Pay Attention". פאי (Pay) הוא תשלום, ו-Attention זה תשומת לב. תשומת לב היא בעצם מטבע, שבו סוחרת התקשורת.
***
תשומת-לב יכולה להינתן בכל רגע של זמן לדבר אחד בלבד, התוצאה היא שכל רגע של זמן שמנוצל לדבר אחד הוא מגיע על חשבון תשומת לב לדבר אחר. אדם שקונה עיתון וקורא בו הוא משלם על העיתון בכסף, אבל יותר מכך הוא משלם עליו בזמן. והמחיר העוד יותר יקר הוא: 'במה שהוא לא עשה בזמן שנתן תשומת לב לכתבה', הוא יכל בזמן הזה לקרוא, ללמוד או לעשות משהו מועיל יותר לחיים, כמו למשל להשקיע בילדים שלו. כדברי הגר"א: לפיכך עתיד אדם ליתן 'דין-וחשבון'.
תשומת לב, היא המַשְׁאָב המבוקש ביותר בעולם, ולפיכך נחשבת גם למטבע היקר בעולם, מטבע שנסחרת בבורסה כ'מניות תקשורת', ככל שגוף התקשורת מקבל יותר תשומת לב מהצרכנים, כך מחיר המניה שלו תעלה.
התקשורת מצידה תייצר דרמה מכל סיפור, היא תעסיק את טובי המוחות על מנת שֶׁיְּיַצְּרוּ כותרות אדומות שימשכו את הקורא ויגנבו את תשומת ליבו – הזמן שלו, שזהו בעצם הדבר היחיד שיש לו לאדם, הדבר היקר ביותר בעולם ששייך לו, 1440 דקות 86,400 שניות ביממה. האדם מחליט למי לתת אותן, הוא יכול לקחת אותן לעצמו או לחלקן לאחרים שיעשו על חשבונו הון רב…
נשאר לנו לדמיין אדם שנצמד אלינו 24 שעות ביממה ומנסה להכניס לנו יד לכיס לקחת את כספינו, האם היינו מכניסים אותו הביתה או עושים כל מאמץ להרחיקו מאיתנו, מחוץ לבית?…
***
נתאר לעצמינו שהאדם עם לידתו היה גם יודע את זמן פטירתו המדויק, שנה, יום ושעה. לאדם היה שעון הפוך, כזה שסופר בדיוק כמה זמן נשאר לו: "50:45:22", במצב שכזה הוא היה שואל את עצמו מה הכי כדאי לי לעשות בשעה הקרובה, למחרת, אחרי 25 שעות, השעון היה על "50:44:21", הוא היה חש כמה הזמן יקר, שאין אבידה כאבדת הזמן.
זה שלאדם אין תאריך, הוא חי באשליה 'אולי הוא לא ימות', או שאולי יחיה 200 שנה, תמיד הרי יש פעם ראשונה…
"הוֹדִיעֵנִי השם קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי" (תהלים לט ה)
