ד”ר פקטורוביץ בטורו השבועי על מחקרי הקורונה, השלכותיהם וההתמודדות היומיומית מול הנגיף
בימים אלו חזקת חיים מתערערת, רח”ל. כשבחור בריא בן 17 מונשם ומורדם וילד בן 11 מתחיל להיות רעב לחמצן, כשיהודי בן 50 עם לחץ דם 60 על 40 והתברר שבאחד הלילות הקרים חלון חדרו היה פתוח, כי הנגיף גם יודע לבלבל ואף להפוך חושים בריאים ונכונים וגורם לאנשים לא להרגיש נכונות, האם הם רעבים לחמצן? או מים? האם קר או חם וכו’.
ברגעים שכאלו מגיע אחד הטלפונים של שעות הקטנות בין חצות לילה לעמוד השחר אודות אשה בסכנה איומה שלא מוצאים לה מקום באף בית חולים באזור ירושלים.
זה נראה רגע לפני קריעת ים סוף.
ואז “אז ישיר” – בבוקר מגיעים אחד אחרי השני ניצולי שואה “מהדור החדש” – אלו שבילינו איתם פעמים לילות כימים במלחמה הכי קשה שיש על החיים. פתאום תפשתי את עצמי בתחושת שמחה פורצת גדר עד דמעות: איזה עונג לשמוע ריאות נקיות ובריאות הנושמות בשלווה והשקט! כמה מתוק לראות את אותם אלו שהיו בסכנה איומה חיים, ואז התגלה פשט אקטואלי: “מעשי ידיך טובעים בים ואתם אומרים שירה?
“הרי מלמדים אותנו חז”ל הקדושים דבר מופלא כאן: שירה אמיתית היא לא כשרואים את אויבינו מתים, אלא כשרואים יהודים חיים – ועל אחת כמה וכמה דווקא אלו שלא חלו כלל ב”ה! חשבתי ברגעי התחיה האלה על עוד נקודה: “מעשי ידיך טובעים בים” משמע – הכיצד תשמח עד טובך, אם עדיין יש כאלו בעולמך שעדיין לא יודעים לחיות אמונה שמרומזת בבחינת “ים” בקריעתו דהיינו “טובעים” – כשנפגשים בניסיון אמונה אחת כמותה כמו שהיום.
***
הרבי הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זי”ע הסביר סוד פרנסתם של ישראל המוצנע בפרשת מן: הרי צנצנת אינה יכולה להכיל לכאורה מלוא העומר, אלא שכאן רמז שגם אם ההכנסות מצומצמות בורא כל העולמים מסגל לעמו פלאי השפע.
הריני עד כי הכלל הזה פועל גם בגופי נפשו של האדם והדבר מתגלה בזמן המגיפה ביתר שאת ויתר עוז: בחור שהגיע ביום קר בחולצה לבד, כשהוא סובל מהתופעות המאוחרות של נגיף קוביד וכפות ידיו ורגליו מוחשות יותר כקרח מאשר בשר האדם. כמה קל יחסית להשיב את נפשו אם נזכור את ה”פחים קטנים” של יעקב אבינו ע”ה.
אני נזכר כשהייתי סטז’ר ומתמחה מתחיל בהדרכות המפעימות של הרופאים בעלי שם עולמי שבהשגחה פרטית זכיתי ללמוד מהם. אז לא הערכתי מספיק כמה יקר עד בלי די מצבו של החולה – ממש “תולה ארץ על בלימה”, אמש כמה לגימות מרק חמות הצילו יהודי מהנשמה!
***
באחד מנופי פורטוגזיה התגלתה בשנים האחרונות תופעה אדירת הממדים: בתקופה בין תשרי לאדר באופן בלתי צפוי מגיע גל בין 30 ל-50 מטר! (עלול לגרום הרס אדיר, אלא באופן בלתי מוסבר הקב”ה מפנהו לאורך החוף וכח של הגל הולך ומתמעט).
מי שמומחה בגלישה לאורך הים יבין שלנצח “גל שכזה” הרי זה שיא השיאים העולמי ובדיוק בשבוע של שירת הים גל כזה הגיע ונמצא הגיבור שהצליח בהתמודדות איתו עם גלשנו.
הנמשל, כוחנו להתרומם מעל החומר ולשלוט בו גם כשהדבר נראה מופרך. “גל הרוצח” ככה קוראים לתופעה הנ”ל, מרמז גם לעניות דעתי על כפיות טובה שאינה מבדילה בין קטנים לגדולים: לפני מספר ימים זכיתי לטפל בתלמיד חכם מפורסם ובחסדי שמים מרובים למרות השתייכותו לקבוצת הסיכון הוא החלים מהר. להפתעתי לא הוא ולא משפחתו אמרו מילת תודה וכמובן שהדבר קרה לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך גלות הדעת ואף העדר הדעת. לא כמו סוגי היצר הרע האחרים המתגמדים בתורה ובעבודה.
הגל הזה של כפיות טובה כנראה שונה. לכן שבת שירה שהיא קובעת שירה לדורות היא גם שבת הרפואה (“אני השם רופאך”) ופרנסה, פרשת המן, כי הכל תלוי בתודה והכרת הטוב. אך מקור התודה כמובן – אמונה בהשם ובמשה עבדו הקודמת לשירה – ע”י אמונה דווקא משיבים דעת שהיא בגלות הוא העדר וזוכים בכל הישועות לאלתר. סוף כל סוף “אני השם רופאך”.
