זה קרה בשלישי שעבר. בדרכי לכולל חלפתי לתומי בסמטת בר-יוחאי המוכרת, ואז נגלה לפניי המחזה הכמעט-שגרתי: קבוצת תיירים מודרכים על-ידי מדריך צמוד ל'סמטת משיח'.
מדובר – כולכם בטח יודעים – בסמטה צרה ביותר, מחוצה לה – לפי המסורת – ישבה הישישה הגב' יוכבד רוזנטל ע"ה וחיכתה למשיח, מתוך אמונה – כך אומרים – שהמשיח יעבור דרך הסמטה האפלה הזו. התיירים היו מרותקים לסיפור, ואז אני שומע את המדריך פולט, ברצינות תהומית: "תראו, יש שתי גרסאות: יש גרסה כי ישבה עם שתי כוסות תה; גרסה אחרת טוענת כי ישבה עם כוס קפה".
התקשיתי להסתיר את חיוכי, אבל בשביל זה הרחקתי עוד כמה מטרים, כדי לא לפגוע. אם שאלתם, אז המטיילים גם-הם שיתפו פעולה, ומבחינתם זה נושא מאוד חשוב: שתי כוסות תה או כוס קפה? שאלה שצריך לתת עליה את הדעת בכובד-ראש.
יומיים אחרי ניתנה לי ההזדמנות להדריך קבוצת מטיילים חרדית בין הסמטאות העתיקות. פתחתי כמובן באנקדוטה הסוריאליסטית הזו כדי להמחיש במה באמת צריך להתמקד כשצועדים בסמטאות העבר, ועד כמה אפשר להפוך סיור – לצד האפיזודות הפיקנטיות – לסיור מלא עומק ונשמה.
התחנה הראשונה שלנו הייתה במורד סמטת תרפ"ט שליד 'כיכר המגינים'. הצטיידתי מראש בתמונות והראיתי לנוכחים את הסמטה הזו חרוכה אחרי הפרעות בתרפ"ט, ועם זאת – איך שהרחוב שמר על חזותו המקורית.
משם פנינו לסמטת "רבי ישראל מרינין" (לא, אין זה מקובל מתקופת האר"י; מדובר בהרה"ק רבי ישראל מריז'ין, אלא שכנראה נותן השם, ככל הנראה תמים עירוני, שגה). לא-בכדי נקראת הסמטה הזו כך: שכן היא מובילה ל"גן הקסום" שם ניתן למצוא שרידים אותנטיים של הקלויז דחסידי סדיגורא שחרב במפולת השלגים של חורף תרכ"ח.
בדרכנו לכיוון מטה לסמטת הגלריות (סמטת רבי שלמה אלקבץ זי"ע – בשמה המקורי) נכנסנו לסיפורי-הנשמה על צפת. לאחר פנייה שמאלה וצעידה של מטרים ספורים פגשנו בבית של הרה"ק רבי דוד משה מטאלשווא זי"ע. הקראתי קטעים מתוך דיבורי התשוקה של הרה"ק מטאלשווא זי"ע לארץ חמדת אבות. סיפרנו את הסיפור הפלאי על בניין ביתו של בעל ה'באר שבע' דנן, וכמה מילים גם על הצוואה המרגשת שהותיר אחריו ומשתמרת עד היום הזה. הכל קרה כאן.
המשכנו פנימה. כאן תיארתי את תמונת-המצב העגומה של "עניי צפת" בימים ההם ואת ה"שלוחות" שפתחו רועי החסידות מהגולה, בעיה"ק צפת, כמו גם קופות ייעודיות ל"עניי צפת" שהקימו בשעתו לבני העיר שהייתה אז בתקופת דמדומים, ומתי-מעט התנדבו אז לגור בה ולאכלס את בתי-הכנסת העתיקים העזובים שלא היה להם דורש.
המשכנו בצעידה לעבר בית הכנסת העתיק קאסוב שהוקם בשנת תר"ח ע"י הסבא קדישא התורת חיים זיע"א, והיום הנו שוקק כוללים, מניינים ושיעורי תורה במהלך שעות היממה. הגבאים המסורים הרב משה-טוביה ברנשטיין והרב אברהם לסר יצאו בדיוק באותה העת מתפילת ערבית שתיקן יעקב אבינו עליו השלום.
כאן נרשם רגע שמבחינתי היה מרגש במיוחד (ולא מהיום). הנוכחים שמעו על סיפורו של הצייר התם שישב בשעתו במקום שבו שוכן בית הכנסת העתיק (כאשר היה שם עדיין ארון-קודש עם ספרי תורה). האיש, מנותק מכל מידע יהודי, היה ניגש מידי בוקר לארון-הקודש, פותח אותו ומנשק בחמימות ספר אחרי ספר. "בוקר טוב אהובים שלי!", הפטיר כמו שיודע שזה משהו מוערך, אבל לא יודע היה לבטא זאת כי-אם בנשיקה תמה. זו הייתה הפסגה היהודית מבחינתו.
הקשתי זאת לאלתר לסיפור הנודע והיהודי כל-כך על החליל של 'נעילה' של הנער הכפרי בן ה-13 שלא יודע צורת אותיות וצוות-הנעילה שלו היו בחילולי החליל..
ויש עוד המשך לסיור הבלתי-נגמר הזה.. אבל הדפים לא יספיקו, אולי המפגש בבין-הזמנים.
מה שבטוח הוא, שבסמטאות צפת אפשר להשמיע ניגונים רדודים נוסח "שתי כוסות תה או כוס קפה". ואפשר גם להשמיע ניגוני נשמה שמרוממים אותך טפח – או יותר – מעל הקרקע העתיקה.
