המשימה להשיג את השופר בגטו טרזין ערב ראש השנה תש"ד הייתה נראית סבוכה עד בלתי אפשרית. אבל האדמו"ר רבי יצחק פינקלר מראדושיץ', היה נחוש.
הוא פנה לר' משה וינטרטר, בן עירו ומיושבי המחנה, ופקד עליו לפעול ביתר שאת למען מצוות היום הקדוש. "רבי יצחק'ל", שחזר וינטרטר לימים, "קרא לי ואמר לי בערך כך: משהל'ה, השגנו קרן של איל. אתה עובד במסגרייה של המחנה. עליך מוטלת המשימה להתקין שופר כשר לתקיעות בימים הנוראים.
"'יודע אני יפה', אמר הרבי, 'שהדבר כרוך בסכנת נפשות, ואף על פי כן עליך לקחת על עצמך סיכון זה'. הייתי נבוך ופרצתי גם אני בבכי. מושג לא היה כיצד מבצעים משימה קשה זו. איך מעבירים את הקרן לבית החרושת, כשלושה קילומטרים בקירוב. הכרח היה לעבור בשביל אשר משני צדדיו סיירו משמרות של אנשי ס"ס שהחזיקו עין פקוחה וערכו חיפושים מדוקדקים אצל כל עובר ושב. פחד נורא תקף אותי, אך לא יכולתי לעמוד בפני דמעותיו של רבי יצחק'ל – והסכמתי".
מכאן ואילך המשימה, מלאכת הקודש, לא הייתה נראית קלה בעליל. ממשיך וינטרטר ומספר: "בפיק ברכיים הצלחתי לעבור בשלום את השביל כשהקרן באמתחתי, אולם עדיין לא ידעתי איך עושים שופר? ממה מתחילים? נותני עצות לא חסרו, זה אומר להשרות את הקרן במים רותחים וזה מייעץ דווקא במים צוננים, ועוד אחד סבר שיש להרתיחו בתוך חלב רותח. אינני זוכר בדיוק כיצד עשיתי. נדמה לי שריככתי את הקרן בדמעות שנשרו מעיני"…
תפילה בוקעת רקיעים
למרות הסיכון הרב, יצר וינטרטר את השופר והביאו ערב החג לידי האדמו"ר.
השמועה על השופר עברה במחנה מפה לאוזן וביום המיוחל הצטופפו האסירים להתפלל ולשמוע את האדמו"ר תוקע בשופר.
בין המתפללים היה ר' אברהם אלטמן ז"ל, שסיפר ברטט על אותו מעמד מרגש:
"את התפילות שקיימנו למחרת, בצריפו של הצדיק, אין לתאר כלל. הבכיות והיללות, תפילה בכוונה שכזאת, אפשר היה להתפלל רק שם. וכאשר הגיע הצדיק לפני תקיעת השופר לאמירת 'מן המיצר קראתי ק-ה', הייתה לנו תחושה, או הרגשה, כאילו אמירה זו בקעה רקיעים, וכל הפמליה של מעלה ירדה כדי להשתתף בתפילתנו זו שנבעה מעומקא דליבא.
"לא!" הזדעק ר' אברהם, "תפילה שכזאת לא שוכחים לעולם! זה היה באותה שנה שכל קרובינו, יקירנו, הורינו ובני משפחותינו נרצחו, ד' יקום דמם. הייתה לנו מין הרגשה שגם הם – יקירנו – משתתפים בתפילתנו זו.
"בתפילה זו הזדככנו והתעודדנו. תפילה זכה זו, בלוויית קולות התרועה שבקעו מן השופר, נתנה לנו כוח לעמוד בכל הייסורים והתלאות שהתייסרנו בהם".
משה וינטרטר שמר על השופר עמו בכל תקופת מאסרו בסקרז'יסקו-קמינה וגם כאשר הועבר למחנה צ'נסטוחובה, אך לא הספיק לקחת אותו עמו כאשר נלקח לבוכנוואלד. השופר נשאר במחנה צ'נסטוחובה, בידיו של אחד האסירים. עם שחרור המחנה, הוחזר השופר לקהילה היהודית בעיר ומאוחר יותר נמסר למשפחה פרטית בניו-יורק, ארצות הברית.
לאחר שעלה ארצה לימים דאג להעביר את השופר למשמרת עולם.
תפילות ולוח השנה
בתערוכה שמוצגת ב'יד ושם' ניתן לראות מוצגים מיוחדים מהימים הנוראים בגטו, המעידים על מסירותם הנוראה לקיום מסורת ישראל סבא. כך, לדוגמה, מוצגים בה לוח שנה של שנת תש"ה (1944-45) ולקט תפילות לימים הנוראים שיצר מנחם שמעוני בהיותו בן 17 במחנה ברגן בלזן. הוא צייר את לוח השנה, שכלל גם את פרשות השבוע, וכתב את התפילות מזיכרונו בלבד. שמעוני שרד את השואה, בחסדי ד', ולאחריה עלה לארץ והתיישב בתל אביב.
שופרו של החזן
עוד מוצג מיוחד במינו הוא השופר ששימש את ר' אברהם הלמן הי"ד בתפילות בגטו טרזין (ה"גטו לדוגמה" של הנאצים), לשם הגיע עם רעייתו, שרלוטה, מהעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה. שני הילדים הגדולים שלהם עלו לפני המלחמה לארץ ישראל. הלמן נספה באושוויץ ושרלוטה שמרה במשך השנים על החפצים והמסמכים שלו, בהם השופר.
מיד עם הגיעו לגטו, החל ר' אברהם הלמן לדאוג לצרכי ציבור המגורשים באותה צורה כפי שנהג קודם למלחמה. פעילות חשובה בה עסק יחד עם הרב זיגמונד אונגר, אחד הרבנים הבולטים בגטו, הייתה בחברה קדישא בגטו.
שרלוטה סיפרה איך כבר עם מות הראשונים ניגש אברהם הלמן עם שלשה יהודים נוספים מברין לראש היודנראט, אדלשטיין, בבקשה שיפנה למפקד המחנה כדי לאפשר הקמת בית קברות יהודי מול בית הקברות הרוסי (ממלחמת העולם הראשונה). גם בהמשך היה אברהם פעיל ב"חברה קדישא" בטרזין. הם הכינו ארונות קבורה מארגזי תפוחי אדמה, ובתקופה הראשונה לקחו את הנפטרים במזחלת, לאחר מכן בעגלות מתים שהגיעו עם המגורשים מקהילות שונות. תחילה קברו את המתים אחד אחד, ובהמשך בקבורה משותפת של שמונה נפטרים. עם התגברות התמותה נבנה קרמטוריום. אברהם עשה רישום מדוקדק של הנפטרים ששרידיהם נשמרו בכדים.
לאחר גירוש בעלה בטרנספורט של ה-28 בספטמבר 1944, אלמנתו הגב' שרלוטה שמרה בקפדנות על חפציו ומסמכיו של בעלה אברהם, ביניהם שופר ומגילת אסתר שהוא הביא עמו לגטו וששימשו אותו ואת היהודים בגטו. יש עדויות שקהילות רבות הביאו עמם את ספרי התורה, מגילות, שופרות, גביעי קידוש ומנורות וידוע שהתקיימו תפילות במקומות שונים בגטו. אברהם הלמן שימש חזן לתפילות שנערכו במגורים של הגברים ב"סודטנקסרנה" (ובעבר היה חזן ראשי בנוקולסבורג מיין בקהילה קדושה "נש") והשופר ומגילת האסתר שהביא עמו שמשו אותו ואת מתפללי המניין.
בעקבות התחקיר שערך 'יד ושם' על דמותו של ר' אברהם הלמן נתגלה שהשופר בו תקעו בגטו טרזין, אשר הגיע בשנות ה-50 לאוסף יד ושם, נתרם על ידי אלמנתו שרלוטה בעת שהיא נתנה לצילום במיקרופילם את התיעוד שנשאר ברשותה.
***
מה אנו יכולים ללמוד מהסיפורים המרגשים והמוצגים המפעימים דלעיל?
כבר שמעתי פעם ממגיד-שיעור נכבד: כאשר יהודים בני זמננו יישמעו את סיפורי מסירות הנפש והקזת הדם למען המצוות, ודאי תעלה להם מחשבה בראשם: אם אבותינו מסרו נפשם על המצוות בתנאים לא תנאים, אנו, שבקלות כל כך יכולים להשיגה – לא נעשה זאת? הנוכל להחמיץ את ההזדמנות? הייתכן?
"ישמעו רחוקים – ויבואו" – – –
