שיח מוזר התקיים בארמונו של מלך מצרים בין משה ואהרן לבין פרעה בעל הארמון, כפי שבא לידי ביטוי בפרשתנו (פרק י׳ פסוקים ז, ח, ט, י, יא), לאחר שעבדי פרעה מודיעים לו כי אם לא ימהר לשלוח את בני ישראל מארצו עלול הוא לאבד את מצרים נוכח המכות הקשות הניחתות עליה בזו אחר זו, מתרצה פרעה ומשיב אליו את משה ואהרן ומתחיל לנהל עימם סוג של משא ומתן.
הוא כבר נאות לשלח את העם אך דורש לדעת בדיוק "מי ומי ההולכים", משה רבינו משיב לו על אתר כי העם כולו, ללא יוצא מן הכלל מתעתד לצאת, "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ד' לנו", כלומר, אף אחד לא יישאר במצרים, לא בני האדם לסוגיהם השונים ואף לא הצאן והבקר, כולם ללא יוצא מן הכלל יוצאים. פרעה שומע את הדברים הנחרצים היוצאים מפיו של משה רבינו ומתחיל לשכנע כי "לטובתם" של בני ישראל זה פשוט לא כדאי, "ראו כי רעה נגד פניכם" וכדברי רש״י במקום, "כוכב אחד יש ששמו רעה… והוא סימן דם והריגה", וכו'. זה מאד לא כדאי לכם, למענכם ובשבילכם לצאת עם הנשים והטף.
אך פרעה לא מסתפק "בדרישת טובתו" של עם ישראל, הוא ממשיך ואומר את המשפט הבא, "לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ד' כי אתה אתם מבקשים". כלומר, לא רק שהוא ממש "דואג וחרד לשלומו של העם", הוא גם מסביר למשה ואהרן מה הם עצמם מבקשים.
והדברים תמוהים ביותר. שאלת "מי ומי ההולכים", וקבלת תשובה ברורה בתכלית, "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו" – כולם ללא יוצא מן הכלל יוצאים לחגוג את חג ד'. ברור שהעניין לא מוצא חן בעיניך, זה לא מתאים לך לאבד ביום אחד את כמות העבדים הגדולה בהיסטוריה, אבל מה פשר הדברים, "כי אתה אתם מבקשים?" הרי שמעת בבירור מה ביקשנו, הבנת בדיוק מי ומי ההולכים, מה שייך לומר לאדם שנשאל מה הוא רוצה והשיב באופן הכי ברור במה בדיוק הוא חפץ, "כי אתה אתם מבקשים?"
***
ובביאור הדברים מגלים אנו כוחה של גאווה מהי. נתבונן נא במעט בקורות את פרעה. הוא וארצו הוכו במכה אחר מכה. חכמתם של חרטומיו ומכשפיו לא עמדה אפילו מול כינה קטנה ולא הצליחו לנטרלה מלהציק. סודו הגדול שהינו בעצם בשר ודם ככל תושבי ארצו נחשף על ידי משה רבינו בעמדו לפנות בוקר על חופו של היאור לאחר המיתוס שבנה סביבו כביכול לו היאור והוא עשהו, החיות האימתניות שהופיעו במכת ערוב השחיתו את ארצו, הדבר היכה קשות במקנה אשר בשדה, בסוסים, בחמורים, בגמלים בבקר ובצאן. השחין הצמיח לתושבי מצרים ובהמתם האומללים אבעבועות פורחות, ומעט מן העשב או העצים שעוד נותרו לפליטה הוכה על ידי הברד הכבד.
ועתה, סמוך ממש לבואה של מכת הארבה, לאחר שהבינו עבדי פרעה כי כלתה אליהם הרעה ותיכף תתמלא כל ארצם בארבה שלא יפסח על אף בית, ישמיד את כל העצים והמאכלים, הם ממש זועקים ומתחננים אליו לשלוח את עם ישראל ממצרים לפני שלא יישאר זכר מאותה ארץ. פרעה מתחיל סוף סוף להפנים שלא לעולם חוסן וכי הוא על סף איבוד מלכותו ומעמדו. הוא מבין שמה שהיה הוא לא שיהיה עוד, שהכל הולך כאן לקראת שינוי של ממש, אבל הוא ממשיך להתנהל כאילו הוא עדיין קובע. כאילו היכולת בידיו לקבוע לעם ישראל כיצד יראו חייו.
הגם שארצו חרבה, למרות שכבודו ומעמדו הושפל עד עפר, הקב"ה מתעלל ומשחק בו ובארצו, על אף שכל תושב מצרים כבר הספיק להבחין בפחד שמילא את כל ישותו בכל מכה ומכה ואת תחנוניו למשה ולאהרן שיסירו ממנו בכל פעם את המכה התורנית, אבל כלפי חוץ הוא ממשיך לשדר עסקים כרגיל. כביכול, הוא זה שמחליט על היציאה מארצו, זמן היציאה ומי הוא זה שיותר לו לצאת, אם בכלל.
***
דומה שאף שחלפו כבר אלפי שנים מימי פרעה, כמעט שום דבר לא השתנה. לאורך ההיסטוריה, ואף בדורנו מוצאים אנו דוגמאות לרוב של מין "התנהגות פרעונית". מנהיגי מדינות או ארגונים שונים העומדים על סף חורבן ארצם וחורבנם האישי, הכל מסביבם קורס, עמם מוכה וחבול, ואפילו מבט חפוז על הנעשה סביבם מעיד יותר מאלף עדים כי קריסתם הסופית היא עניין של שעות או לכל היותר ימים ספורים, אך הם ממשיכים כבימים ימימה. הם מנהלים משא ומתן, לרוב עם עצמם, ומנסים להעביר מסרים כאילו מאומה לא אירע וכביכול שלטונם עודנו ללא מיצרים.
לבוגרים מבין קוראנו זכורים עדיין ימיו של סאדם חוסיין (שבימים אלו ממש מלאו 33 שנים למלחמת המפרץ), מי שכונה באותה עת העריץ מבגדאד. גם לאחר שנתפס בעודו מתחבא בתוך צינור ביוב כשהוא מגודל ופרוע, גם כשהועמד כבר למשפט ראווה כשהוא נתון לחסדיהם של שומרים קשוחים וחסרי חמלה, המשיך השליט לשעבר לעמוד על שלו כאילו עדיין יושב על כיסא ממלכתו בארמונו המוזהב בבירתה של עיראק ומוציא להורג המונים מדי יום.
די לנו בהבטה קצרה על הנעשה עתה ברצועת עזה, על צורות הבניינים, הרחובות ומה שעדיין נותר מהם, עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי אזרחים שנותרו ללא קורת גג לראשם, ותוך כדי כך לשמוע את דוברי החמאס השונים שלא די בכך שמסרבים להודות במצבם הקשה, הם משדרים מדי יום נאומים מלאי פאתוס המיועדים בעיקר לעידוד עצמי, כביכול הם עדיין מנהלים את הרצועה.
ללמדנו באו הדברים עד כמה הרסנית ומסוכנת היא מידת הגאווה, ולא בכדי נאמר אודותיה (משלי טז, ה) "תועבת ד' כל גבה לב".
