פרשתנו, פרשת כי תבא, פותחת במצוות הביכורים, ומתארת לנו שלאחר כניסתנו לארץ ישראל וחלוקתה לפי נחלות השבטים מצווים אנו להביא את ראשיתם של פירות האדמה לבית המקדש, להגישם אל הכהן, לתאר את קורותיו של עם ישראל מיום בואו למצרים, להזכיר את העינויים הקשים, הזעקה אל הקב"ה בעקבות התגברות השעבוד, היציאה מבית העבדים וההגעה לארץ המובטחת עד בואנו למצב בו יש לנו קרקע משלנו ויכולים אנו להביא מפירותיה ולהגישם לפני ד'.
לאחר מכן, כשמסיימים להפריש את כל המעשרות ועומדים בכל המטלות והחיובים בהם הצטווינו, נתנו הכל כסדרו, לא הקדמנו תרומה לביכורים ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון. הכל כסדרו ובזמנו. בהמשך, מתוודים אנו לפני הקב"ה ומבקשים ממנו שיעשה את שהבטיח לנו בלשון הבאה: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה" וגו' (כו, טו).
והנה, בפרשת וירא, כאשר תורתנו הק' עוסקת בהפיכתן של הערים סדום ועמורה אשר תושביהן חטאו והחטיאו אומרת היא את הדברים הבאים (בראשית יח, טז) "ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם". רש"י שם במקום מבאר (על פי דברי המדרש תנחומא) כי "כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים".
כלומר, המושג "להשקיף" המופיע בתורה מבשר הוא רעות, משהו של מדת הרוגז, מלבד פעם אחת, שזו ההשקפה המופיעה בפרשתנו. כאן, היא איננה מבשרת רעה משום שמתנות העניים הופכת את מדת הרוגז לרחמים.
והדברים, אם כן, דורשים ביאור והבנה. מדוע בפרשתנו משתמשת התורה בנוסח של "השקיפה ממעון קדשך", למה היא לא מצאה מילה אחרת כמו "הביטה ממעון קדשך", או "התבונן נא ממעון קדשך", מה טעם יש לומר דווקא מילה זו המבשרת בדרך כלל משהו רע – מידת רוגז? וכי חסרים ביטויים אחרים שיכולים לשמש כתחליף למילה "רעה" זו (כלשון רש"י בשם המדרש) ולתת ביטוי הולם לבקשתנו מהקב"ה שיראה את מעשינו הטובים? האם לא מתאים למצוא מילה שאיננה מבשרת רע בפרט כאשר פונים להקב״ה ומבקשים ממנו את רחמיו?
ובביאור הדברים נראה לומר כי יסוד מופלא ויסודי לימדה אותנו כאן תורה"ק, לימוד שעניינו מתאים היטב לכל השנה כולה, ובפרט לימי הרחמים והסליחות בהם מצויים אנו עתה. אכן כלל הוא שבכל מקום בתורה "השקפה" הינה בעייתית ומסמלת משהו רע, בהחלט מילה זו בדרך כלל איננה מבשרת טוב ועלולה לפעול דברים רעים, אך יש בכוחנו לשנותה מן הקצה אל הקצה ולהופכה לטובה על ידי מעשים טובים שאנו עושים.
ובכן, כאשר מילה זו באה ללא הכנה טובה, ללא מצוות ומעשים טובים הנעשים על ידנו לפני אמירתה, מהותה וביטויה לרעה הם, אך אם מקדימים לה מתנות עניים ויתר המצוות האמורות בעניינה, אם עוסקים אנו בדברים המעוררים רחמים לפני הקב"ה, הרי שבכך משנים אנו סדרי בראשית ממש, עד כדי כך שאפילו מילה שמשמעותה רע ביכולתנו לשנותה ולהופכה לטובה, ואדרבה, עם אותה מילה עצמה "השקיפה", שבכל מקום היא רעה, כאן בפרשתנו, לאחר המעשים הטובים שעושים לפניה, מעוררים את רחמי הקב"ה ומשפיעים שפע לכל סביבותינו.
***
מסר זה, כאמור, יש בו כדי לעודדנו ולחזקנו בכל ימות השנה, ובפרט עתה בעמדנו שבועיים ימים לפני בואו של יום הרת עולם, היום בו יעמדו למשפט כל יצורי עולם. גם דברים הידועים לנו בדרך כלל כדברים רעים העלולים להזיק, גם כאשר נראה שאין ביכולתנו לשנותם ולהופכם לטובה, הרי שתורתנו הקד' מלמדת אותנו כי אם רק נקדים לאותם דברים רעים את מעשנו הטובים, הרי שביכולתנו לגרום לשינויים עצומים ולעורר עלינו רחמים לפני מי שאמר והיה העולם.
ניקח לדוגמא עיר שתושביה אינם שומרים תורה ומצוות, כזו שיש בה חילולי שבת ומעשי פריצות לרוב רח"ל, עתה הינה אכן מופקעת מקדושה ונטולת זכויות, אך אם תקום בה ישיבה / כולל אברכים, אם יתקיימו בה שיעורי תורה למבוגרים ולבני נוער, אם יעשו בה מעשי חסד עם נזקקים וחלשים, גם אם מדובר בתחילה במינון נמוך, ביכולתו של אותו מקום קטן להאיר את העיר כולה ולשנות את צורתה וצורתם של תושביה מן הקצה אל הקצה, להפוך אותם למרוממים ונעלים. ממקום של רפש וזוהמה היא יכולה להיהפך תוך זמן לא ארוך למקום של השראת השכינה שתהווה סמל ודוגמא לעולם כולו.
״שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים…״
