בפרשתנו מובאת מצוות הבאת ביכורים. בתורה הקדושה כתוב "ואמרת אליו הגדתי היום", ופירש רש"י, "שאינך כפוי טובה". עניין הבאת הביכורים הוא הדגשת עניין הכרת הטוב.
אדם חורש וזורע, מסקל ועודר, עומד ומתפלל בכל שלב ושלב: שהזרע ייקלט, שהגשם ירד, שהניצן יפרח, שהפרי יצמח, וכשמגיע השלב שבו רואים פרי שביכר, מלמדת אותו התורה – תכיר טובה להקב"ה שעזר לך בכל התהליך.
הרה"ק בעל ה'בית ישראל' מגור זי"ע, היה אומר, שזו גם הסיבה שבביכורים מצינו עניין לומר בקול רם, כדרשת חז"ל על "וענית" – לשון הרמת קול, והסביר הרבי – כשם שבזמן שהתחננת לד' שהכל יצמח כשורה צעקת בקול רם, כך גם כעת, כשהולך לך טוב, אל תענה מהשפה ולחוץ, אלא צעק בקול רם: "תודה!"…
שמעתי פירוש נחמד על הפסוק "פי קראתי ורומם תחת לשוני" – טבע האדם שכשהוא קורא וצועק, הוא עושה זאת בכל הפה ובכל הכוח, אבל – 'ורומם', כשהוא בא לרומם ולהודות, הוא עושה זאת 'תחת לשוני', ככה בשקט, בלי ששמים לב… כאן באה התורה ומלמדת אותנו, שההודיה צריכה להיות באותה עוצמה כמו הבקשה.
בת ק' כבת כ' – פרק כ' בתהילים הוא מזמור "יענך ד' ביום צרה", פרק ק' הוא "מזמור לתודה". מרמזים לנו, שפרק ק' צריך להיות באותה עוצמה ובאותה כוונה כמו פרק כ'…
אפילו לכלבים מגיע
האדם מטבעו אינו אוהב להכיר טובה. זה מזכיר לו שבעבר הוא היה במצב אחר, הוא היה זקוק לעזרה, היו צריכים לתמוך בו. זאת הסיבה שאנשים אוהבים לשכוח את מי שהיטיב עמם, ודווקא בשל כך אנו רואים בתורה אין ספור דוגמאות של חינוך להכרת הטוב.
אנו מוצאים בתורה הכרת הטוב אפילו לדומם. משה רבינו לא הכה את היאור ואת העפר במצרים, היות שהם היטיבו עמו בעבר. על אף שמדובר בדומם, שאינו חש ומרגיש, יש כאן עניין חינוכי – להתרגל להכיר טובה.
בהמשך אנו מוצאים הכרת הטוב לחי – הכלבים מקבלים עד היום נבלות וטריפות, בשכר שאבות אבותיהם לא נבחו ביציאת מצרים.
אנו מוצאים הכרת הטוב גם למצריים, כהגדרת חז"ל – על שהיו אכסניה לישראל בשעת הדחק. אנו מחויבים להתעלם ולהתעלות מכל הסבל שחווינו במצרים, וחייבים להכיר טובה!
אנו גם יודעים שגדולי עמנו התייחדו מאוד במידת זו של הכרת הטוב, וזכרו שנים על גבי שנים כל טובה שאי מי היטיב אתם. מה באמת הסיבה, מדוע חובה עלינו להשקיע בחינוך למידת הכרת הטוב?
תשובה לדבר אנו מוצאים בספר 'החינוך', בביאור טעם מצוות כיבוד אב ואם, כלשונו: "ראוי לאדם שיכיר ויעשה גמילת חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזה מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים, ועל כן ראוי לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו".
כאן ממשיך ספר 'החינוך' ומסביר את תכלית הדברים: "וכשיקבל זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הקל ברוך הוא, שהיא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לעולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלמות איבריו, ונתן בו נפש ודעת ומושכלת, שלולא הנפש שחננו האל יהיה כסוס ופרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו יתב"ש".
רואים כאן יסוד עצום, שחינוך להכרת הטוב הוא בעצם חינוך לעבודת ד'. אדם שאינו מכיר טובה לחבריו ולהוריו, סופו שלא יכיר טובה להקב"ה. לכן עלינו למצוא דרכים להחדיר בעצמנו ובילדינו את מצוות הכרת הטוב ואת גודל חיובה.
לא חייבים לך כלום
אם ננסה לחשוב מהו הדבר שיחנך את ילדינו למידה משובחת זו של הכרת הטוב, נגלה כי החינוך הטוב ביותר הוא על ידי הדוגמה האישית שנעניק להם, כשהילדים יראו שאנו, ההורים, מכבדים את הורינו ומכירים להם טובה. אם ספר 'החינוך' הסביר שזהו העניין במצוות כיבוד אב ואם, כנראה זה מה שמביא לחינוך להכרת הטוב.
ילדים הרואים עד כמה הכבוד והרצון של סבא וסבתא קדוש, מפנימים את חובת הכרת הטוב. זה דורש דוגמה אישית בצורת ההתייחסות, במילוי רצונם של הורינו וכו' – בפניהם, ובמיוחד בהתייחסות בכבוד לא בפניהם.
ילדים הרואים התייחסות מכובדת לאנשים שהטיבו עמנו, לומדים להכיר טובה.
ילדים הרואים הערכה למוסדות שבהם הם לומדים, למחנכים ולמנהלים, לקהילה ולעומדים בראשה, מבינים ששום דבר אינו מובן מאליו, והם לומדים להכיר טובה לכל מי שקידם ובנה אותם, בעקיפין או בצורה ישירה.
החינוך להכרת הטוב יהיה, אם כן, באווירת ההודיה להשי"ת השוררת בבית. בבית שבו נזכרים שוב ושוב במה שהיה, חוזרים שוב ושוב על חסדי ד', לומדים להכיר טובה, ולא להיכנס למצב של הרגל.
בית שבו נשמעת שירת הודיה על הבגדים החדשים, על הילדים המקסימים, על הבריאות והנחת, על האחים והאחיות, על ההורים ובקיצור על כל מה שטוב, זהו בית שמחנך להכרת הטוב, ובעצם מחנך לעבודת ד'.
