הגה"צ רבי מרדכי לוי שליט"א, משגיח ישיבת "באר התורה"
כאשר עוסקים אנו ברצון לחנך את בני התורה בישיבות, יש עלינו חובה להיות אוזן שומעת לשאלות ולהרגשות של בני התורה היקרים. חותני הגאון רבי דוד וייס זצ"ל, אמר שכמו שכל בעל מקצוע מציב על פתח חדרו סימן המראה והמגדיר מה המקצוע שלו, כך על משגיח בישיבה לשים על דלת חדרו צורה של אוזן – כלומר, "כאן שומעים, מקשיבים, מאזינים ומנסים להרגיש את הלב".
אולם החובה עלינו לא רק להקשיב לצורכי היחיד, אלא לשים גם "מכשיר האזנה" לרחשי הציבור, מה מובן לבחור בן עליה בהנהגה שלנו, מה הוא משאיר בצ"ע, מה מפריע לו בדרכי העליה בתורה ויר"ש, מה מחפש בחור בן עליה לשמוע מרבותיו ועי"כ להרגיע את נפשו המשתוקקת.
וכאן יש תפקיד גדול למחנך, מצד אחד לשמוע טוב את הגיגי ליבו של בחור צעיר ולהבין היכן הוא עומד בהבנת עבודת ד', ומצד שני להעמיד את הסולם המקשר את הדור הזה לדורות הקודמים. אוי לנו אם נדבר על לב הבחורים רק מה שהם רוצים לשמוע, חובה עלינו ללמד אותם דרכי התורה שתחשיב אותם כחוליה נוספת המחוברת ל"משה קיבל תורה מסיני ומסרה…" ומסירת התורה עוברת דרך חז"ל וחכמי ישראל שבכל דור ודור, ואנו חייבים להתחבר להנהגות הנכונות שהיו מקובלות אצל בני התורה מקדמת דנא.
***
כדוגמא לנושא שיכול להעסיק בחור אף שהוא בן עליה ומתמיד, נציג כאן שאלה שנשאלה ע"י בחור ונעמיד את התשובה שראוי לענות לו, מכיון שיש בנושא זה השלכות לעוד נושאים רבים בעולמו של בן ישיבה בן זמנינו.
השאלה: "אני כבחור מודע שבעולם אומרים שיציאה בליל שישי גורם קלקול וכו', ואיני מבין מה כבר יכול לעשות ליל שישי לבחור שעושה שטייגען ויוצא אחרי סדר ג' ל'צ'ולנט', ולא ח"ו שיוצאים למקום שאינו ראוי לבחורי ישיבות להיות שם".
התשובה – בנויה מכמה חלקים שיש להאיר את עיני הבחורים :
א. יש נושא של "ביטול תורה" שעם זה כל בחור מתמודד, אבל יש נושא של הליכה מאורגנת לביטול תורה, והפסקה ברצף השקיעות בלימוד.
ב. זה שייך לענין הרעבתנות שלמדנו בדברי התוספות בכתובות [דף קד.] על מה שאמר רבי הקדוש "לא נהניתי אפילו באצבע קטנה" – דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ומייתי הא עובדא דרבי.
ג. זה נוגע בענין של אחריות על ה"כלל", שאמנם אתה בחור יקר רק קונה "צ'ולנט", אבל החבר שלך כבר יושב שם יחד עם כל מיני טיפוסים שלא מוסיפים בירא"ש, והרי למדנו דברי רש"י בפרשת נדרים [במדבר ל. טז] "למדנו מכאן, שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין".
ד. בכלל המושג ללכת לאכול, ללכת לקנות אוכל, להתיישב להכין אוכל, כל זה לא שייך למעלתם של בני תורה. נלמד נא איך חז"ל מתייחסים לאכילה – נפסק בשו"ע או"ח סימן ק"ע: נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם, מפני שגנאי הוא לת"ח לישב אצל עם הארץ בסעודה: למה זה גנאי – שניהם אוכלים אותו אוכל בסכין ומזלג, שניהם אוכלים מאותו בשר צלוי, אז למה לא שיאכלו ביחד? מזה גאווה? זוהי התנשאות? אבל האמת היא שיש כאן השקפת עולם אחרת לגמרי על ענין האכילה ולכן אינם יכולים לאכול יחדיו, משום שנראה שמעשיהם שווים וה"תלמיד חכם" זועק אני הפוך ממנו!
ה. יש מקום לעורר על ענין חשוב מאוד והוא ענין כבוד התורה וכבוד "בן תורה"!
לצערנו, בחור ישיבה סטנדרטי יכול להרגיש – אם לא מלמדים אותו – שהוא שייך לאיזו קבוצה שלובשת כובע וחליפה וחולצה לבנה, הוא לומד במסגרת לימודית הנקראת "ישיבה" יש בה חוץ מביהמ"ד גם פנימיה וחדר אוכל, ת"ת ו"קמפים", הולכים לישון מתי שנגמר ה"מצב", וקמים בבוקר לא בשעה מחויבת אלא לפי העייפות. כל זה נובע מכך שבחור לא מבין ולא ברור לו שהוא ודווקא הוא, נבחר ע"י בורא עולם מכל המוני בני אדם שברא, להיות הנציג של הקב"ה בעולם!
איך אפשר לחשוב שלאחר לימוד תורה בעמל ושמחה, וכלשון השואל לאחר שבחור "עושה שטייגען", התוצאה היא "ויוצא אחרי סדר ג' ל"צולנט" – זוהי ההתרוממות שיצאה מהלימוד – לאכול צ'ולנט?
***
ידועים דברי מרן החזו"א על הלומד בהפסקות שנחשב "כאוסף רוח", אמנם אין כולם בדרגה כזו גבוהה, אבל אולי אנו לא מייקרים מספיק את הדרגה שלנו שלאחר שלמדנו טוב "סדר שלישי" זה רומם אותנו ועכשיו אנו רוצים לעלות לשלב הבא של שינה לשם הלימוד של מחר. הרי "סדר" אחד טוב הוא רק לבנה אחת בתוך הבנין שאנו צריכים להמשיך בו – המחשבה שלאחר שבוע של לימוד טוב, צריך "להתפרק" על "יציאה לאכול…" זהו חוסר כבוד לתורה שאנו לומדים ולתפקיד שלנו בעולם.
נזכה כולנו להבין מעלת עצמנו, מעלת חברת יושבי ביהמ"ד, וממילא המחשבות שלנו יהיו מרוממים יותר בדרך העולה בית ד'.
