אומר ה'חפץ חיים' הזקן שבכהונה, על מה שכתוב בחז"ל (אבות פ"ו מ"ב) 'בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה': מה שנשמע בעולם קולות של אוי, זעקות שבר על אסונות, זעקות שבר על ייסורים, מדוע יש אוי, הרי הקב"ה אב הרחמן. זה 'מעלבונה של תורה'. תורה זה לא כמו שאר המדעים שהם רק מחשבות אנוש, תורה זו מציאות, ומציאות יכולה להיות שמחה. 'והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני', הדברים בעצמם שמחים כנתינתן ולא שומעי הדברים. כשאנו אומרים שמחת התורה, זה לא שאנחנו שמחים אלא התורה שמחה שאנחנו למדנו אותה, כל יהודי יכול להשתתף בשמחה הזו גם אם הוא לא לומד משום שהתורה שמחה.
והתורה יכולה להיות גם עצובה, התורה נעצבת וגם נעלבת. עלבונה של תורה ביסודה היא משום שהיא טוענת אני בעצם שייכת למתיבתא של מעלה, פמליא של מעלה, והיא קוראת לכל יהודי ואומרת לו: הורידו אותי פה בשבילך בכדי שתוכל להתעלות. אי אפשר לצאת מהגשמיות של עולם הזה רק עם עמלה של תורה, תורה תבלין היא יכולה לזכך ולרכך את כל החומריות וממילא את כל החטאים.
אם נשים לב הלא פשוט הוא כי העסק הכי חשוב שיש ליהודי בעולם זהו עמלה של תורה, כאן הוא מזדכך כאן הוא צובר נצח. וזה מה שאומר ה'חפץ חיים', כאשר ששומעים 'אוי' תתחיל עם הבעל דבר היותר כבד והוא, עלבונה של תורה.
***
ומה רואים בפועל? אם ביום טוב אכנס לבקר את השכן שלי כמנהג העולם ונפלתי לאמצע הסעודה שלו עם בני משפחתו, אני לא אמצא מקום, הכי לא נעים, עכשיו באת? אבל מתי אני מרגיש טוב, מתי שאני דופק על דלתו של השכן ואני שומע שמתנגנת סוגיא של גמרא, אמר אביי אמר רבא, והיד 'לא רועדת לדפוק בדלת', הרי עכשיו הוא 'רק לומד', לא אדפוק בזמן שהוא באמצע סעודה. מתי כן אפשר להפריע בלי להרגיש אי נעימות, כאשר אני דופק בדלת והאיש קם במין שמחה כאילו שהוא חיכה לי, 'הוא סוגר את הגמרא' ואני מרגיש בנוח, שיחת רעים. 'געוואלד!', איך אתה גוזל נצח. באמצע השבוע הוא טרוד בפרנסתו, הזמן היחיד שנותר לו הוא יו"ט ושבת, ואתה עושה זאת בטבעיות ובשלוות נפש והוא מפני הנימוס מקבל אותך בברוכים הבאים בגוט יום טוב כאילו שחיכה לך.
אבל האמת שגם אני כשבאים לבקרני כאשר אני שומע את הדפיקה בדלת, באיזה מהירות אני קם. אתה הרי עוסק עכשיו לא רק בתורה הק', אלא הקב"ה יושב ושונה כנגדך. שים את ליבך כי הוא בא עם הבת שלו לבקר, מי בא? לא הגאון מוילנא, לא הרמב"ן, הקב"ה יושב ושונה כנגדו ואתה דופק בדלת ואתה קם לקבל את האורח? ואז יש עלבונה של תורה שהיא אומרת אני נעלבת, אני באתי לכאן לעזור לך לרומם אותך. 'עלבונה של תורה', כביכול התורה שהיא העסק הכי חשוב הופכת להיות עסק טפל.
מתי לומדים, כשאין מה לעשות. כל עסק אחר דוחה תלמוד תורה. את ההלכה אולי נוכל ליישב, אבל איפה ההרגש, הקב"ה בעצמו גם בא ללמד, יושב ושונה כנגדו, הסוגיא לא מובנת ובתחילת העיון נראה שהכל עמום, היהודי לומד עוד הפעם, כל הישוב והבהירות בסוגיא היא כאשר הקב"ה יושב ושונה כנגדו, המלמד תורה לעמו ישראל.
ואין לי שום בעיה לסגור את הגמרא. יש טלפון, כבוד מעלת הטלפון, כבוד מעלת הדפיקה על הדלת, וזה פשוט.
אתה יושב בסעודת מלכים עם המלך והתורה בעצמה, יש בזה אוי שמוכרחים לתקן. אי אפשר לתקן ולהגיע לדרגת החזון איש שלא שמע שדופקים, שלא שמע שנמצא פה עוד מישהו, כך סיפר רבי דוד מלינובסקי זצ"ל, שפעם בא לחזון איש ועמד בפתח, החזו"א הסתובב הלוך ושוב מכותל לכותל והוא עומד שם. כעבור שלשת רבעי שעה החזו"א כאילו קם מאיזה חלום ושאלו האם אתה מחכה הרבה זמן? אבל הדרגה הפשוטה היא, להרגיש את התורה, להרגיש את עלבונה זה מוריד הרבה אוי.
וזהו מבחינת התורה שכל אחד צריך לקבוע לעצמו כל אחד לפי דרגתו ויכלתו שלא סוגרים בקלות את הגמרא.
