לכבוד שבת קודש

סופר 'במה' נטל עגלת שוק ויצא לקניות ביום שישי ב"שוק הבוכרים" הירושלמי, נקלע להמולת הקונים והרוכלים ושב עם תובנות חדשות וישנות על השוק הכי יהודי בגזרה * ברוכים הבאים ל'מחנה יהודה' החרדי

ר' רחמים, בן ה-81, חבוש כובע הקש האפור, עסוק במשקל הפירות והירקות ללקוחותיו שמתברר שצובאים על המקום, הנותר בצביונו ממש כמו פעם, לפני 60 שנה מאז התקומם לו.

גזירי עיתונים שטוחים על גבי מדפי העץ, עמוסי הפרי והירק. אין רגע דל כאן. כל רגע ייכנס לכאן לקוח, כטבעו של שוק הומה ושוקק חיים של שישי, ערב שבת קודש. ולמרות זאת, רחמים נאנח. "זה בהחלט לא מה שהיה כאן פעם. פעם היו כאן הרבה באסטות, חנויות קטנות, משהו יפה", הוא מודה בעדינות כמספיד את אשר היה ואיננו, "והיום הכל חנויות חדשות הנעוצות בפנים הבתים".

***

ברוכים הבאים ל'מחנה יהודה' החרדי.

שלא תחשבו. בשוק הזה, לא תשמעו שאגות בגרון ניחר של "5 ב-10", הבוקעות מתוך המגאפונים. אין כאן, כפי שאומר המוכר שבע-הימים והקונים ר' רחמים, כבר באסטות מאולתרות. הישישים של פעם כבר לא צועדים כאן לאיטם אחר שקראו בדבקות שנים מקרא ואחד תרגום של ערבו של שבת. אבל אחר הכל, יש כאן משהו שמחמם את הלב.

בדיוק בשביל זה פנינו לאליהו, המוכר בחנות "חמוצי דגן" הממוקמת בפאתי השוק הקטן, שיסביר לנו, באווירת ניחוחות השבת שחוטמו נושף בהן מה סוד-הקסם הבלעדי ב'בוכרים'. "יש כאן חוויה של חג. חוויה של שבת, שלא תמצא בשום מקום אחר – לא ב'התקווה' וגם לא ב'מחנה יהודה'; כאן חם בלב; אם מישהו פושט יד או רגל, כולם מיד גוחנים אליו להעניק לו סיוע בהקדם". לעומת המוכר הסמוך בחנות הפירות והירקות, ב"חמוצי דגן" משדרים המון חיות ובטוחים כי ה'שוק', זה הישן והנוסטלגי נותר עדיין השוק האהוב והפופולארי במחנה החרדי.

אבל עדיין זה לא 'מחנה יהודה' – אין כאן אווירה "שווקית' של "חמש בעשר"… אני תוהה, בניסיון עיתונאי לצנן התלהבות של מוכר שוק.

"מה צריכים עשר בחמש, עשר בשתיים, כאן יש חום. זה לא יקום ולא יהיה באף מקום".

האמת היא, ששיטוט קצר לקניות בשוק, של שישי כמובן, כבר מאשש זאת. אתה צופה מן הצד, את הידיים של מוכר כזה או אחר, מונפות כל העת לשלום לעבר עוברים ושבים, קונים ושאינם. האחווה שוררת כאן. דומה, כי כולם כאן מכירים זה את זה. משפחה גדולה, כביכול.

בחמוצי דגן, אגב, מתהדרים, בלעדית, גם בחלוקת 30 עלוני שבת, מלבד המטעמים והמעדנים שבחלקם…

ניחוח נוסטלגי

***

"השוק השתנה לגמרי", חורצים ב"יפה כלים" במענה לשאלתנו האם ההווי הנשמתי של השוק הישן ניתן להספד. כאן גם קיבלנו שיטוט מדוקדק עד לעייפה על מיקומי החנויות שכנראה כבר נעלמו מכאן.

"הורי, אהרון ושרה ז"ל, היו מוכרים בחנות הכלים בדיוק במיקום הזה, רק שזה היה בצריף. בצמוד להם, היה את חנותו של ראובן הצורף. בסמוך לו התמקם הסנדלר ניסים. שורה זו, הועברה אל מול 'תבליני חנניה', כאשר הוחלט על שיפוץ חזותי של האזור, שאגב אוכלס בבני אשכנז (מה שכבר הופך את "שכונת הבוכרים", לשכונה יותר ויותר נטולת בוכרים ובני עדות ספרדיות). לאחר שנבנה הבניין המרשים שמאחורינו, שבנו למקום כקדם, אך בהחלט כבר לא בצריף מיושן ועלוב. בצד השני של רחוב השוק, היכן שהיום ממוקמת המכולת, הייתה חנות ירקות של ניסן ונורי, ומחוץ לחנות שאגו כל היום, במטרה למשוך קונים, ממש כמו ב'מחנה יהודה'. לידם היה גם צורף בשם ניסים, וגם חנות של מזרחי".

גם ב"יפה כלים" מבכרים לאפיין את נוסטלגיית השוק ב"ביחד" הגדול שאפף את האווירה וגם את האוויר. הנה מה שמתארים לנו כאן: "פעם, היה בשוק הרבה יותר יחד. כולם היו מאוחדים. בחורף ביערו מדורות במרכז השוק וכל המוכרים התלכדו ובאו למקום, מי בשביל להתחמם לאור האש היוקדת, מי לשם בישול מנגל. הייתה בהחלט אווירה מיוחדת. כיום, לעומת זאת, כל בעל חנות חי לבד".

הוויית השוק כבר פרחה אזלה לה, אנו משוכנעים. האם יש עתיד, לא כלכלית, אלא הווייתית-חווייתית לשוק כ'שוק'? שאלנו.

"ההווי נעלם. אחד לא מכיר את השני. כל אחד מוכר בשקט. איש לא משכנע ומתלהט במו"מ על "כוסות בלירה", אלא כל אחד חי את חייו".

עם-זאת, הגב' יפה בכל אופן אופטימית. יום שישי היום, סך הכל. "ביום שישי המקום יותר סוער", היא אומרת. "יש יותר אנשים. הרבה אנשים".

***

בתווך של השוק, מצאנו את "הצורף הנסתר", הרב ראובן חקשור (50). הוא מסתפק בחנות קטנה, ומשווה לעצמו מראה פשוט ועממי. שמועות רבות על רזים וסודות כמוסים נקשרים ונכרכים בו.

לא הרחק ממנו, תחת שלט צנוע של 'הסנדלר' מצאנו את הסנדלר ר' ניסים בורוכוב. כך סיפר הוא פעם בראיון על עבודתו: " הייתה כאן ישיבה שאתה היית לומד בה לפני שנים. כל הזמן הבחורים היו באים אלי לתקן את הנעליים. תמיד הייתי אומר מחיר גבוה לנעליים, ותמיד שבאו לשלם הייתי לוקח פחות במחיר. כי מי שלומד תורה, מגיע לו יותר בזול. אני ישר יודע מי שבא אלי, לפי הנעל, אם יש לו כסף או אין לו.
"הרבה פעמים היו באות אלי אמהות עם נעליים קרועות. הייתי אומר להן שאתקן. כשהיו שואלות על המחיר, הייתי אומר שיבואו כשזה יהיה מוכן ונדבר. כשהיו באות, הייתי אומר שייקחו את הנעל המתוקנת. כשהיו מביאות לי לשלם, הייתי אומר שאין לי עודף שישלמו בפעם אחרת.
"היו כאלה שביקשו שארשום את החוב ואני הייתי רושם, ותמיד לפני יום כיפור, כולם אבל כולם היו באים לשלם. מעולם לא קרה שעבר יום כיפור ומישהו נישאר חייב לי כסף. ככה זה ציבור בני התורה. אשריהם ואשרי חלקם".

גם בורוכוב, כמו אחרים, כמו מקונן על עבודתו שהפכה למיותרת כאשר אנשים כבר לא עוסקים בתיקוני סוליות. הם יעדיפו לרכוש חדשות ונוצצות ולו הלב נצבט.

ואי אפשר, אי אפשר שלא להתרפק על ניחוחות המאפייה הייחודית, בטעם ממש של פעם, שהייתה ממוקמת מול בית הכנסת "מוסאיוף", "פיתות אליהו". במאפייה זו, בעל הבית הקשיש עבד עם תנור ממש מפעם, ללא קורטוב של חשיפה למודרניות והתחדשות טכנולוגית.

המאפייה הזו משכה אליה המוני אדם שרצו לטעום מתנור של פעם ועבודת יד – מצרך נדיר לירושלים המתחדשת שכבר פשטה צורה ישנה שכזו. בעל הבית נסתלק לעולם שכולו טוב ונטל עמו את זיכרונותיה של המאפייה הייחודית שהאכילה בני תורה רבים.

***

ומה אומרים הקונים המרווים את רחובות ה'בוכרים'?

ישראל וייס, לקוח שדורש 'חילבה': "המחירים בשוק הכי טובים. לא צריך לרוץ למחנה יהודה. ב'שוק הבוכרים' יש פה הכל. אנחנו מחפשים זול וזה תמצא כאן. אין צורך לנסוע הרחק למחנה יהודה. אין כמו השוק הזה. יש פה אווירה. את כל סוגי האנשים והסגנונות שאתה רוצה יש כאן. כולם פה חברים אחד עם השני. בשוק יש כאן כל מה שאתה צריך למצרכי שבת; דגים, סלטים, פיצוחים, חלות ועוגות"…

מאיר בוסקילה, לקוח שיוצא לאיטו עם 'תבלינים':"פעם שאלתי את המוכר רבי רחמים: מדוע אינך משנה ומוכר עדיין במשקולות, ממש כמו פעם? זהו, תמהתי בפניו, הלא תם עידן. השוק שינה את עורו. הוא השיבני: 'מה רע לי בחיים ככה? אני מסתפק במועט', וחיוך קל היה נסוך על פניו המזדקנות. זה בעצם 'שוק הבוכרים'. זה לא עוד שוק מודרני ומתחדש. זה שוק שעבר נושן ונוסטלגי והווה עדין מהולים בו. זה שוק עם טעם של פעם ממש, מבחינת החינניות האנושית והסגנון הפשטני של ירושלים של פעם. זהו טעם מיוחד במינו. עם כל הכבוד ל'מחנה יהודה', נראה שלכבוד התיירים הרבים שמגיעים למקום, הוא כבר השתכלל למדי, מה שיד הזמן לא עשתה ל'בוכרים'".

"אנחנו מאחלים לשוק שיכפיל את שנותיו", מאחלים חגיגית ב"חמוצי דגן" בחתימת השיחה עימנו.

שוק הבוכרים – מאז ולתמיד

איש ירושלים הרב ישראל גליס מספר

שכונת הבוכרים הוקמה ב-1891, השוק הוקם שש שנים לאחר מכן. איש ירושלים, הרב אברהם ישראל גליס, מספר על ימי התהוותו של השוק:

"שכונת הבוכרים נבטה מאוכלוסיית הבוכרים. הם הגיעו לארץ בהעדר ממון וחנו בעיר העתיקה. שם לא התרצו ורכשו מערביי ליפתא שטח שלעתיד זכה לשם: שכונת הבוכרים. אופי השכונה הוסדר כקוביות קוביות. לכל משפחה היה סוג של חצר מסוגרת, הכוללת את שלל השירותים הנצרכים, כולל בית כנסת ומקווה. זה היה אווירה של מקום מסוגר ועצמאי. זה מה שנותר היום לפליטה ומוכר לכולנו כהקדשות יהודיוף, בביוף, ועוד ועוד.

"וכמו בכל שכונה, צריך גם מרכז קניות, ואיך מחליטים היכן ימוקם? באמצע המגרש יידו אבן, ולהיכן שנפלה, שם הוחלט להקים ולכונן שוק הקניות המרכזי. לאחר מכן הגיעו גם הפרסים ורצו גם להם מסגרת. מה שקבע מה שיחצוץ בין העדות, היה עץ המיתמר אל-על הממוקם ברחוב יחזקאל, הצמוד לבית הכנסת שושן הבירה, אותו גידלו עדת הבוכרים לשם כך. היחידה הבאה היא חצר של עדת הפרסים. ארור הוא לשבע דורות האיש שיעז לחרחר בעץ הזה השייך להקדש.

"כל הדור הישן של הירושלמים הוותיקים רכשו שם קניות השבת ובכלל. השוק אינו גדול, אך מי שיבקר בו בכל אופן, יחוש כמו בירושלים של פעם, של מעלה. בעברו היה השוק שוקק, אך הביס אותו שוק מחנה יהודה המצוי במרכז העיר הגדולה והסואנת, שהפך למוקד לנהירת המונים, תושבים ותיירים כאחד.

"כיום השוק משרת בעיקר את התושבים המבוגרים של השכונה. השוק מתאפיין במכירות הדגים והבשר להכנת סעודות השבת וכאמור גם בשלל מאכלים ומצרכים ליום-יום. עם אכלוס האזור בבני ירושלים מעדות אשכנז, תמצאו רבים כאלו משחרים לפתחם של בעלי החנויות. הבוכרים ובני עדות המזרח אט אט נעלמים מהשוק ה'בוכרי', אחרי הכל".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן