נכתבו בדם

הרב אברהם ישראל פרידמן בהצצה דומעת לפרויקט הייחודי 'תורתך לא שכחתי' להנצחת גאונים עלומים מהשואה באמצעות דברי תורתם הספונים וגנוזים שנכתבו בימים אפלים של עברה וזעם

רבי צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, רבי ראובן זהמן הי"ד, רבי יהודה הבר הי"ד, רבי יצחק ולדשיין הי"ד, רבי אשר לעמיל שפיצר הי"ד, רבי חיים אהרון דוד דויטש הי"ד, את שמות הצדיקים והחכמים הללו, תודו, לא שמעתם עד לרגע זה, ולא בכדי. השואה האיומה, לא די שקטלה אותם באדמה המדממת, אלא גם את תורתם הקדושה הספוגה בעמל וקולם זועק מן האדמה.

הכירו את הפרויקט הבלתי שגרתי: 'תורתך לא שכחתי' – הנצחת תורתם הספונה והגנוזה של נספי השואה ד' ייקום דמם, שבא להדליק נר נשמה אמיתי לזכרם של רבים מצדיקי וחכמי אירופה שלא נודע שמם ברבים. 

חידושים משמחים במקום הנוגה והעצוב ביותר

תחת אזכור התפילה המצמררת מה'סליחות': "השמיעו לפניו, הזכירו לפניו, תורה ומעשים טובים של שוכני עפר, יזכור אהבתם ויחיה זרעם, שלא תאבד שארית יעקב" ונר מרצד שלא אוכל, מובאים בזה אחר זה דברי תורתם של גאוני ארץ על סוגיות 'מצוות חבילות חבילות' או 'מצוות ייבום' וכדומה.

הדברים הללו מהווים גם עדות לדבקות העיקשת והבלתי נלאית של יהודים בתורת השם גם ברגעים טרופים בהם הארץ מלאה דם, אש ותימרות עשן. רבות באמת דיברו על הגבורה היהודית של יהודים בימי זעם. במוזיאון 'גנזך קידוש ד" עדות חיה לכך. כאן אתה רואה במוחש, אולי יותר מכל מוצג אחר, במה עסקו יהודים בשואה. אלו חידושים מעמיקים ומשמחי לב התגלו להם במקום הנוגה והעצוב כל כך, ליד הקלגס הנאצי הברברי. רגע לפני שחלילה ייעלמו מן העולם, יש המבקשים לעשות הכל כדי להציב להם שם ושארית בעולם התורה.

במסגרת הפרויקט מובאים גם פרוטרוט תולדות חייהם של אותם גאונים, למען יעמדו גם הם ימים רבים.

המעלעל בין הכתובים, כמוני, יגלה שנופך רב בכתובים ישנו לגלות המרירה שכבר מבצבצת והשמים שכבר מתחילים להתקדר בעבים. הדברים, נראה, נכתבו בצל רגעי האובך הללו.

'דרשת שבת הגדול' בגטו

הנה למשל דברים בעלי נופך אקטואלי מאוד מהגיוני תורתו של הגאון רבי מרדכי דב איידלברג הי"ד – רבה של העיירה ליסקובה שבליטא ומחבר הספרים 'חזון למועד', אותם כתב בלכוביץ', אליה נדד כאשר הגרמנים כבשו אז את העיירות הסמוכות ותרו אחריו:   

"מה שכתבו המפרשים שמשום כך ניתנה התורה בקולות וברקים, להראות שהתורה צריכה למסירות נפש ובלא מסירת נפש אי אפשר בשום אופן לקיים מצוות התורה בשלימותם. ובפרט בתקופות הגזירות והשמדות רחמנא ליצלן, ובניסיון העוני והדחקות כמו בתקופה שלנו, בעוונותינו הרבים, כי בלא מסירת נפש אי אפשר לשמור את השבת מפני גודל המיסים וארנוניות, וקשה לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לתלמוד תורה ולצאת ידי חובת צדקה – ולכן בשעת קבלת התורה נעקרו ההרים, הר המוריה שהוא סמל של מסירת נפש של עקידת יצחק, והר הכרמל עבר את הים, שהוא סמל של רוח וגבורה וניצחון שאליהו הנביא נצח עליו את נביאי השקר במסירת נפש וכל העם קראו אחריו 'ד׳ הוא האלוקים!' והם יעוררו ויעידו על גודל הנחיצות למסירת נפש לקיום התורה ולימודה בכל העתים והזמנים!". ביום ח' חשוון תש"ב נספה הרב יחד עם מאות מיהודי העיירה, הי"ד. 

והנה דרשת שבת הגדול, אף היא בעלת נופך אקטואלי, אותה מסר הגאון רבי אהרון וואלקין הי"ד: "דרך אנייה בלב ים. מרור – במקום המרירות שם עיקר החיות. זהו מה שאמר שלמה דרך השני שנפלא ממנו, הוא 'דרך נחש עלי צור'. שהנחש ימצא מזונו גם על הצור וצחיח סלע. וכל זה הוא משום שעפר לחמו. כן גם דרך העם הזה, מזונותיהם גם בצחיח סלע, משום שהורגלו לכל רע, גם לישב בגטו וכדומה לא היה קשה לפניהם. וכדוגמא חיה לתכונת הישראלי בזה, מציין המדרש 'מצה'. עם שלם שפעל בעצמו לצאת למדבר בלי שום צידה לדרך, כי אם במעט מצה לא אפויה הצרורה בשמלתו. לפני עם כזה אין שום עצה ותחבולה לסתום בפניהם צינורות הפרנסה ולסוגרם בתחום היותר צר, כי גם באוויר מחניק כזה ימצאו בנקל פרנסתם עד שלבסוף יעלו מעלה ראש".

הסופר מאוטבוצק מבכה

גם בכתביו של איש הספר החסידי הרה"ג רבי יהודה אריה ליב בלכרוביץ הי"ד מאוטבוצק – מחבר הספר 'זקני מחנה יהודה', הוא מזכיר את תלאות התקופה: "'למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ. ורוזנים נוסדו יחד גו' ד' ילעג למו'.

"הנה יש שני מיני גלויות: גלות הגוף וגלות הנפש", פותח הרב בלכרוביץ' בדבריו, "גלות הגוף הוא מה ששונאי ישראל מענים את היהודים בעינויי הגוף בהכאות גופניות ופרוע פרעות בישראל, בהטלת מסים וארנוניות קשים מנשוא וכדומה.

"וגלות הנפש – זהו כלי זינם של שונאי ישראל החכמים להרע אשר המה יודעים כי לבני ישראל בני עם סגולה וגוי קדוש כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ולכן רוצים המה להדיח את ישראל מעבודת ד' יתברך ואינם מענים, לכתחילה, את ישראל בעינויי הגוף אלא אדרבא, מתחברים להם לישראל כמו רעים אהובים, ובדרך אגב הם מתכוונים להסיתם ולהדיחם, מייסדים בתי ספר בעבור ישראל שבהם מלמדים נימוסיהם ותהלוכותיהם הם, וכדומה, ועל ידי זה ממשיכים אחריהם את קלי הדעת שבישראל. ואחר כך כשכבר החטיאו את ישראל בנפשותם מתחילים המה לענותם בסבלותם בעינויי הגוף.

"ועל זה, יש לומר, עומד וצווח דוד המלך עליו השלום: 'למה רגשו גוים' – למה זה רוגשים המה על בני ישראל לענותם בסבלותם בעינויי הגוף, 'ולאומים יהגו ריק' – ויש אשר האומות רוצים להגות ולהורות לבני ישראל את נימוסיהם ודרכיהם הריקים הבנויים עלי יסודות חכמת יוונית". 

בשנת תש"ב נספה בטרבלינקה הרב אריה יהודה ליב הי"ד. כן נספו אשתו רחל, הוריו, סבו, אחיו ואחיותיו, הי"ד. מכל משפחתו נותרו בחיים לאחר השואה רק אחיו, הרב יעקב יהושע, ואחותו גיטל, שקפצה ונמלטה מרכבת שגירשה את יהודי אוטבוצק למחנה המוות טרבלינקה.

מרן הגרב"מ אזרחי שליט"א בביקור נדיר במחנה אושוויץ. צילום: שוקי לרר

צוואת הקדושים

"בשנות ראינו רעה", פותח הרב רזיאל, יוזם היוזמה הייחודית והמרגשת, "הושמדו גם כתבים רבים שהאירו את העולם באור היהדות. ישנם נספים שכתבו רבות, אך רק מעט מכתביהם הודפס. יש שלא הדפיסו רבות, אך רק מעט מכתביהם שרדו. לעתים ללא הפניה לכתביהם – יישארו הדברים עלומים ובלתי נגישים".

נבירה סיזיפית הולידה בסייעתא דשמיא את האוצר הבלום והנדיר שנגלה לעינינו. מדובר בחומרים שמרביתם לא שזפתם עין בת זמננו.

"לפני מספר שנים", מספר הרב רזיאל, "בעקבות מחקרים משפחתיים ופעילות חינוכית, הגיעו לידי מספר ספרים נדירים עם שרידי דברי תורה שכתבו רבנים גדולים שנהרגו על קידוש השם בשואה. התחלתי לחפש היכן מרוכז המידע על כתבים אלה ודומיהם ומתברר שטרם נאספו התורות שנכתבו בטרם החורבן. במקום שאין איש, השתדלתי להיות איש והתחלתי לאגור מידע על כתבים וספרים של קדושי השואה ומידע על הכותבים. וזאת על מנת שנוכל להתחבר לתורת הקדושים ולעולמם הרוחני, להציל ולהחיות תורה שאובדת ונשכחת ולהנציח את נפשות הצדיקים.

"פרויקט זה הוקם למעשה ככלי למילוי צוואת החכמים שנספו בשואה ללמוד וללמד מכתביהם ולהחיות את תורתם, להקים יד ושם לנספים בשואה ולשמר את מורשתם הרוחנית. מטרת הדברים המובאים כאן היא להציג את הידוע לנו על הכותבים ותורתם ולבקש מהציבור מידע נוסף על כתבים בלתי ידועים.

כתבים זועקים מהאדמה

הרב רזיאל מבקש לצטט מדבריו המצמררים של הגאון רבי אפרים ברמן זצ"ל, תלמיד ישיבת סלבודקא בימי זוהרה, שמתרפק על הזיכרונות מימי טרום השואה ומעלה זעקה מייסרת:

"לעיתים קרובות עולים בזיכרוני אותם השנים שלמדתי בישיבה, וגדולי הרבנים בערים ובעירות בליטא, וגדולתם של בני הישיבה. בישיבה (ישיבת סלבודקא). היה אז קיבוץ גלויות של בחורים עילויים, גדולי תורה, בקיאים בש"ס ופוסקים, חריפים גדולים… בקרבי זועק הדרך ארץ לאותם הגדולים, שכל חידוש שלהם היה מלא הברקות חריפות, שהיו מעוררות לחדירה יותר עמוקה לסוגיה שבה היינו עסוקים אז…

"העמדתי לעצמי את השאלה: איה הם, ולא רק הם עצמם, אלא גם חידושי התורה שלהם? לצערנו הגדול, רבים מאלה שהגיעו להוראה, וגם ישבו על כיסא הרבנות בקהילות גדולות באירופה, ומהם שנהיו לראשי ישיבה גדולים באירופה, נשמדו, ולא רק גופותיהם, אלא גם הכתבים שלהם, שהיו יצירת חייהם, ספו יחד אתם. בחורבן האחרון, לצערנו נספו הרבנים ותלמידיהם ביחד עם חידושיהם".

הנדר ליד 'תאי הגאזים'

בעלעול בספרי החכמים ניצולי השואה, אנו עדים בהחלט לתופעה זו שכעת על ראש שמחתנו – הנצחת יקירים הי"ד באמצעות דברי תורתם הנעלמים.

ראש וראשון למלאכת קודש זו, היה הגאון הנודע רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל – רבה של וייצען ולימים רב קהילת 'שארית ישראל' בשיקאגו, שנדר בימי השואה כי אם ייצא בריא ושלם מן המחנות, יקדיש את חייו להאדרת דברי תורתם של גאוני הזמן שנרצחו על קידוש ד': "ובעת אשר אצל תנור הכבשן עמדתי, וכמעט שלא נשרפתי, חשבון נפשי עשיתי ובמחשבה לד' קיבלתי, שאם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך סכנה הנורא אשר אני עומד במורא, מפחד שסבבוני רוצחים הארורים ושבתי בשלום ובריא אולם, אתאמץ בכל כוחי להוציא לאור החידושים מהרבנים הקדושים, למען יישאר מהם רושם".

ואכן בספרו, שו"ת 'מקדשי השם', בעל שני הכרכים, ניתן למצוא שלל התכתבויות הלכתיות שנידונות בינו לרבני עיירות בנושאים העומדים על הפרק כמו גם מהגיונותיהם של תלמידי ישיבתו. בשער הספר מקבל הדבר ביטוי מפורש: "קובץ תשובות להלכה ולפלפול מהרבנים הגאונים והצדיקים מנהיגי הדור ואדירי תורה ממדינת אירופה, אשר נהרגו על ידי הרוצחים הנאצים הארורים, יימח שמם, ד' ייקום דמם, למען הקים להם זיכרון עולם".

דף שולחן ערוך בכריך הגרמני

מסירות נפש לדבקות בתורת ד' – תורת חיים – ליוותה את יושבי המחנות בשואה. נהרות של דיו נשפכו כדי לספר את סיפור ההתמסרות המפעימה של יהודים לתורה בימי צר ומצוק. תחת הפצצות כבדות, ילדים כחושים ושקי דמעות שנשפכים ברחובות קריה, הקיזו יהודים דמם כדי להגות בתורה במסתרים.

ר‘ דוד וייס, כדוגמא חריפה. ידוע היה במחנה אושוויץ‘, כאיש שבקי בכל רז של תורה. לא היית יכול למצוא דף מן התלמוד שאינו רגיל בו – ישר והפוך. וכאשר הנידו אותו הנאצים למחנה עבודה סמוך, החל מקבץ לומדים לשיעור במסכת שבת – אותה זכרו רבים מן יושבי המחנה. השיעור, בלי ספרים היה. הכל מן הזיכרון.

פעם, באורח מופלא למדי, כך שח לנו בספרו 'עלה לא נידף', פגש ר‘ דוד בשומר חמור סבר שטועם מכריך העטוף בדף של ספר שולחן-ערוך ’אורח חיים‘, ומיד הוא נפל לרגליו בבכייה: "אנא, תן לי, בבקשה, את הדף ממנו למדתי בבית תדיר". באורח חריג למדי, נעתר הנאצי לבקשתו. הדף הזה – למותר לציין – הפך למרווה רוחני ונפשי לנפשם הרצוצה של כאובי המחנה.

לצד זאת, סיפר הגאון הצדיק רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל – ראש ישיבת מחנה אברהם, על האדמו"ר בעל ה'ויחי יוסף' מפאפא זיע"א, שכאשר שהה בבונקר בימי המלחמה, לא פסק לרגע כמימרא מלימוד התורה, בדיוק כמו בימים בהם זרחה השמש עליו. "מעשה היה שהסתתר בבונקר ששלושה ימים ברציפות כשהוא צפון בתוך ארון צר, ראשו לחוץ ושחוח בין ברכיו, והוא שכח מצערו שלו ועסק בחדוות התורה כששפתותיו רוחשות דברי תורה ותפילה ללא הרף והפוגה.

"ובעוד שאר האנשים אשר במחיצתו טרודים ודואגים לפת לחם כדי לשבור את רעבונם ולפת מים כדי להשקיט צימאונם – הרבי לא שת ליבו לזאת והוא מצטער ודואג להשיג רביעית מים לנטילת ידיים בכדי שיוכל להפיק מפיו דברים שבקדושה. כזו הייתה דבקותו הנעלית של הרבי בלימוד התורה – תורת חיים".

ורבי אפרים פישל רבינוביץ‘, השם ייקום דמו, מרבני גטו לודז‘, מחדד היה כשדמעות רותחות מבצבצות מבין ריסי עיניו: ”רק בכוח התורה נוכל לסבול את הצרות שבאו עלינו. רק בכוח התורה!".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן