"הפריפריה זה לא דבר מפחיד"

נשים שהרחיקו נדוד עם משפחתן לפריפריה הרחק מההורים וממשפחתן המורחבת, מספרות למגזין 'במה' על האתגרים, הקשיים וגם היתרונות * א. חגית עם מסמך חובה לכל זוג צעיר

נשות הפריפריה עושות צעד אמיץ ובלתי מקובל בעליל. במקום להצטופף במחסנים בשכונת 'רוממה' או ביחידות דיור בני-ברקיות צפופות אימים, הן מרחיקות נדוד לערי הפריפריה וחיות בשקט כלכלי.

אבל זה לא קל. האימא רחוקה ממך מרחק של כשעתיים ורבע נסיעה ואם היית רוצה שאחת מהאחיות תשמש כ'בייבי-סיטר' זה ממש לא ריאלי. המרחק עושה את שלו. בל נשכח גם את השמחות המשפחתיות אליהן לא תמיד קל לצאת עם כל הפמליה המשפחתית. בקיצור: מדינה בסוף מדינה.

ביקשנו מהן לשמוע מהן את המונולוגים האישיים הנותנים פתח להבנה שלא הכל 'שחור לבן' ומתנהל לפי הראש המקובע. המונולוגים מחכימים מאוד, ומהווים מסמך חובה לכל זוג צעיר ששוקל את צעדיו בארץ הדיור.

יצאנו לדרך.

צפת. צילום: יחיאל קוק

מונולוג 1

שם: רבקה פריד

מקום מגורים: צפת

רבקה פריד, הגיעה לצפת מחוסר ברירה: מחירי הדיור המאמירים, ובוודאי בשכונת רמות ב' הירושלמית בה התגוררה, לא נתנו לה מנוח. "החלטנו בעלי ואני לעשות משהו עם הכסף שקיבלנו מהורינו, ולא לזרוק כל חודש 3,000 ₪ לפח".

כשרבקה הגיעה לפוש בדירת קייט בבירת הגליל בערב פסח לפני ארבע שנים, לא חלמה שיום יבוא והיא לא תגיע לכאן כאורחת אלא כתושבת מן המניין. "אני זוכרת כמו היום את אותו מוצאי שבת", היא משחזרת. "ליוויתי את בעלי לתפילה ב'בית מדרש האר"י' בעיר העתיקה, שם הוא פגש חבר מהישיבה שמתגורר בעיר. בעלי דרש בשלומו ובשלום המגורים בעיר שקטה ו'מתה' כצפת, והחבר דווקא הגיב בנינוחות. 'החיים כאן נהדרים', הוא הפתיע. זו הייתה סוג של 'רעידת אדמה' מבחינת התפישה המחשבתית של בעלי וגם שלי. איך אפשר – התדיינו לאחר מכן בינינו לבין עצמנו – לחיות בכזה שקט של העיר העתיקה, בכזו דממה. אבל מתברר שלעיתים זו גם חוויה של חיים.

"כמה שנים אחרי, הרגשנו שהכסף שעומד בצד לא מנוצל, וחבל. בדקנו מקום ריאלי למגורים על קהילה חרדית חמה, וחשבנו לבדוק את צפת. לא האמנו שנשרוד שם יום אחד, אבל החלטנו שעושים את הצעד ויהי-מה. בתקופה הראשונה ביקשנו לשכור דירה בעיר, כדי לעמוד על טיבם של האזורים במטרה לאתר אזור אידיאלי מכל הבחינות, ורק אז לרכוש דירה באזור איכותי. ואז, בחודש אב, השכרנו חברת הובלות שתוביל את מטלטלינו לרחובות השיכון הדרומי בצפת".

איך היו החודשים הראשונים בעיר?

"הרגעים הראשונים היו קשים מאוד", מודה רבקה. "את מרגישה בודדה במערכה, רחוקה לגמרי מההורים והמשפחה וגם חברה מקומית אין לך. גרנו אז בבניין 'מעורב' והקשר עם השכנים היה רופף למדי. אט-אט התחלתי להכיר שכנות, בעיקר נשים מהקהילה התורנית ואז הוקל עליי במעט, אבל לא לגמרי. ציפיתי לראות חברות מהכיתה ומהסמינר וכולן היו זרות לי.

"בתחילה זה לא היה קשה; זה היה מאוד קשה", מתארת הגב' פריד. "אנחנו נוחתים במקום זר. שום בן-משפחה אין באזור חוץ מסבתא שגרה בקיבוץ דתי באזור בית שאן. אנחנו מרגישים בארץ לא זרועה; מנותקים לגמרי. פותחים דף חדש כמו בחו"ל. לא מכירים אף אחד. ישנן משפחות שהגיעו באמצעות 'חבר מביא חבר' – הגיסה למשל מתגוררת באזור והיא שהמליצה לה לעשות את הצעד הזה, אבל אנחנו הגענו ממש בגפנו.

הגב' פריד, ילידת מודיעין עילית, מספרת, שכיום היא כה רגילה לאופי השקט והרגוע של העיר עד שכאשר היא מגיעה לבית חמותה במרכז היא מתקשה לעכל את השינוי החד: "אנו צועדים ברחוב רבי עקיבא ומקבלים סחרחורת מההמולה ומהרעש. כל האוויר מלא לחץ. אנחנו ממש לא מתחברים לזה. אפילו סוג של טראומה".

"בתחילה עבדתי כסייעת באחד מהמוסדות החשובים בעיר, ובהמשך גם שימשתי גננת. אבל בתקופה הזו שאת לא חשה 'מחוברת' והכל טרי לך, החיים לא מצהיבים פנים. השקט הכבד הזה די הפריע לי. בשעה 19:00 בערב כבר אין נפש חיה ברחוב. מתברר שהצפתיים הם אנשים ביתיים מאוד. מטבע הדברים גם אין לך חשק לצאת מהבית בשעות הליל. אלו דברים שלא הכרתי בעיר הולדתי מודיעין עילית".

אבל לא עזבת את העיר. את שם כבר כמה שנים.

"נכון. כמו בכל דבר בחיים, בסוף את מתרגלת וגם מתחברת ליופי ולחן שיש רק למקום כמו שלך. הכלל הוא ש'חן המקום על יושביו' ועם הזמן הוא בא.

"חברות מהילדות שפוגשות אותי תמיד שואלות אותי אם לא קשה לי המרחק מההורים ומהמשפחה. כשהייתי גרה בירושלים הייתי נוסעת להוריי באוטובוס חצי שעה והיום למעלה משעתיים. זה באמת דורש הקרבה מסוימת, את מרגישה במדינה אחרת, אבל במידה מסוימת את מרגישה בנופש כל השנה.

"אצל אישה, אם בישראל, החברה אולי פחות רלוונטית. את חיה בעיקר סביב הבית והילדים. זה מרכז החיים של האישה. פחות אכפת לי האם יש לי מספיק חברה לידי. המרכז זה הבית שלי והבית שלי זה המרכז (גם אם הוא בצפת).

ועדיין, טלטולי-הדרכים מה יהא עליהם?

"הבני-ברקים לא רוטנים כל קיץ מחדש על הלחות המעיקה, למרות שזיעה רבה ניגרת ממצחם, ומובן מאוד למה: כי מתרגלים, ואין מה להיאנח כל פעם מחדש. זה גם העניין אתנו – אנחנו ערוכים נפשית לעובדה שאצלנו נסיעה מהבית למרכז או להיפך זה מסע, ולא מתרגשים כל פעם מחדש".

"קהילה שהיא משפחה"

מונולוג 2

משפחת: גינת

כתובת: נתיבות

משפחת גינת מהקהילה התורנית בנתיבות מבטאת אולי יותר מאחרות את המרחק מהקן המשפחתי המורחב. הבעל, הרב שמעון, נולד בירושלים הרחוקה קמעא (מרחק כשעה וחצי נסיעה בתחבורה ציבורית), אולם הרעייה, הגב' חנה, נולדה בכלל באחת מערי הצפון, מרחק של שעות נסיעה רבות.

משפחת גינת איננה לבד. היא כאן לצד משפחות נוספות שעשו צעד דומה והתרחקו מההורים ומבני המשפחה כדי לגור בנתיבות. העילה ברורה: האבות כולם בוגרי ישיבת 'שכר שכיר' בעיר שחפצו להמשיך את הקשר עם בית המדרש בו גדלו, והסביבה עצמה כמובן מוכרת להם מימים ימימה.

"מבחינת הבעלים, הם בעצם ממשיכים את חיי הבחרות. זה הסיפור הפחות מורכב", אומרת חנה גינת. "עיקר הקושי נמצא אצל הנשים, שעושות צעד משמעותי של התרחקות גאוגרפית מההורים. אבל שורר אצלנו גיבוש בין כולן, דבר שמקל מאוד על ההתאקלמות. התחושה היא של משפחה. אנחנו מוצאות את עצמנו כאן בצורה מושלמת. שורר הווי קהילתי נהדר ותומך".

משפחת גינת מבטאת אולי את מה שעובר על זוגות צעירים רבים: חיים לאחר החתונה ביחידה קטנה וצפופה לא הרחק מההורים, ולאחר שנה או שנתיים הדרמה או הצפנה לעבר מקום מרוחק יותר במטרה לרכוש דירה נאה ומרווחת יותר במחיר אטרקטיבי.

אז תעסוקה יש לנשים החרדיות של נתיבות, במוקדם או במאוחר. בתחילה מדובר, כמו תמיד, ב'מילוי מקום' של מספר שעות ביום בגנים וכדומה, וזמן לא רב לאחר מכן נכנסים לעבודה במשרה מלאה. ישנן גם נשים שמבקשות לוודא מראש שיש משרה פנויה באופן מיידי.

מגוון חנויות עומדות לטובת משפחות נתיבות החרדית, הגדולה מאוד בממדיה, דבר שמייתר את הצורך לנסוע מחוץ לעיר לקניות.  

ומה שלום הקושי בנסיעות לחתונות בבני-ברק למשל?

"נכון שהנסיעה לא קלה; מדובר בכשעתיים נסיעה באוטובוס, אבל מתרגלים. אנחנו נכונים נפשית לצאת מוקדם יותר ולהגיע מאוחר יותר. וזה כמובן רק בחתונות שבהם הנוכחות חובה".

קהילת הציבור התורנית בנתיבות איננה חדשה. היא קיימת כבר 30 שנה, כאשר הגרעין המייסד נולד בישיבת 'הנגב' המפורסמת שבראשות מרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצוק"ל.

מסר לזוגות צעירים שמתמהמהים אם לקיים את הצעד הנועז של 'לך לך מארצך ומבית אביך'?

"לא משנה נתיבות או צפת, זו איכות חיים. גרתי ביחידה במודיעין עילית והיום אני גרה בדירה משלי והחיים נראים אחרת לגמרי. אני מציעה רעיון פשוט: תמיד שווה לנסות ולבדוק. לצאת מהריבוע של המרכז".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן