כ"ד ניסן, תש"פ.
הטלפון בביתו של ר' משה צלצל, על הקו היה חברו דודי.
'מה שלומך בימים אלו?' פתח דודי.
ר' משה: 'נו נו, בסדר, ומה איתך, למה אתה מתקשר?'.
'למה אני מתקשר? כי אתה חבר שלי… מה צריך סיבות?' ענה דודי בקול מעודד. משה היה נשמע עצור, ודודי ניסה להפיח בו חיים. 'תגיד מה קורה איתך, ר' משה? זוכר את הרעיון שלך על כתיבת ספר? דיברנו, שאני אערוך לך אותו ואוסיף גם איורים?'
'כן, זוכר' ענה ר' משה ביבושת, 'לא נראה לי, שזה מתאים לזמן שכזה', פסק.
'להפך' ענה דודי במרץ, 'זה הזמן, כולם בבית, ואין כולל ועיסוקים. זה הזמן לנצל. תגיד, מה הסיפור שלך? אתה נשמע כמו איוב'…
'תראה, דודי', ניסה ר' משה להתנער, 'המצב חמור, יש מגיפה ברחובות, הקב"ה בכעס חמור עלינו, לכולם ברור, שהמצב הולך להחמיר. אני לא חושב, שזה זמן לכתוב ספרים'.
'מה? הקב"ה בכעס עלינו? מי אמר לך את זה? הוא ודאי רוצה, שנתעורר ונשוב בתשובה. אבל מי אמר לך, שהמצב גם הולך להחמיר?', שאל דודי.
'זה ברור' ענה ר' משה בפשטות, 'המצב של הדור בכי רע, וברור, שזו רק ההתחלה… מי יודע מה יהיה בהמשך… אני ממש חושש. זה ודאי לא זמן לאיורים וספרים. הקב"ה סגר אותנו בבתים, צריך לקבל את זה'.
לדוד עלה רעיון: 'תראה, אתה זוכר, שהיה לך חומר איכותי בעניין דרגות התשובה? אולי תכתוב על זה את הספר, ונספיק להוציא את הספר עד אלול, מה דעתך?'
'דודי' פתח ר' משה בפאתוס, 'נראה לי, שאתה לא מבין את חומרת המצב. אתה לא רואה את חילולי השבת וכל הריחוק, ר"ל? אני לא רוצה לפתוח פה, אתה חושב, שהקב"ה סולח על זה?'.
'כן, אני חושב שכן' ענה דודי. 'הקב"ה רוצה, שנחזור בתשובה. זה הזמן לעשות את מה שלא היה הספקת. אולי זה יכפר…'
'נו, הלואי, נראה לך, שתשובה זה כל כך פשוט?'
'תתקשר מחר. אני רוצה להתייעץ עם אבי שליט"א'.
***
מהי מידת השפעה שיש למעשים, לתגובות ולדיבור שלנו על צורת החשיבה שלנו? הנה כמה מִמְצָאִים מפתיעים על דיבור ושָׂפָה.
דוברי רוסית יכולים לזהות יותר צבעים בגוון כחול. סינים טובים יותר במתמטיקה, ומצד שני הרבה פחות יצירתיים. שבט בני הקואוק מאוסטרליה מתמצאים במרחב כאילו נולדו עם GPS בראש, בעוד שבט הפידהאן בברזיל אינם מסוגלים לקלוט צורות עם יותר משלושה מספרים.
וכל זאת בהשפעת שְׂפַת הדיבור.
מחקר גילה שדוברי רוסית, שָׂפָה שעשירה במילים לתיאור גווניו השונים של הצבע הכחול, הצליחו במבחנים לזיהוי גוני כחול יותר מאשר דוברי אנגלית. השפעת השָׂפָה…
הסינים, שרבוים מחמישים אלף הסימנים של הכתב המסורתי שלהם מייצגים מילים שלמות ורעיונות, הורגלו לבנות משפטים שמורכבים מרעיונות קיימים והשקיעו את מרב מאמציהם בהעתקה קליגרפית של ציורים סבוכים ולא ביצירת רעיונות חדשים. התוצאה, לדעת חוקרים: שקדנות, ועדינות, אך מצד שניהם חסרים חופש מחשבתי…
אומנם, בניגוד לאמריקאים, יש לסינים מערכת ספירה הגיונית. אחת עשרה נקרא 'עשר־אחת', שתים עשרה הוא 'עשר־שתיים' וכן הלאה. לדעת החוקרים, ההבדל הזה לבדו גורם לילדים בסין ללמוד לספור מהר יותר ובגיל מוקדם יותר ממקביליהם האמריקאים. וזה גם אומר, שילדים אלו יכולים לבצע פעולות מתמטיות בקלות רבה יותר.
בשפת בני הקואוק שבאוסטרליה אין מילות כִּיוּוּן, כגון: "קדימה", "אחורה", "ימין" ו"שמאל". דרכם היחידה לציין כיוונים היא לפי רוחות השמים. כדי להזהיר בן קואוק מנחש, שזוחל על הקרקע, יש לומר לו, שהנחש קרוב לרגלו הדרום־מזרחית. בני הקואוק פיתחו כישורי ניווט במרחב, שנותנים את הרושם כאילו "נולדו עם GPS פנימי". שפתם מאלצת אותם לגלות התמצאות מירבית. לעומתם שפת שבט הפידהאן מברזיל אינה מכילה מספרים. יש בה מילים רק למספרים "אחת", "שתיים" ו"הרבה". התוצאה: בני השבט לא יכולים לקלוט ולספור יותר מהספרה שלוש.
דיבור ושָׂפָה משפיעים על גבולות החשיבה ומגוון הרגשות, הרבה מעבר לכל דמיון…
***
הדמיון הוא דימוי, השוואה למושג כלשהו, אחר או מקביל. אדם אינו יכול לדמיין צבע חדש, כזה שאינו קיים. אך בכח דמיונו יכול לציר פיל בצבעי זברה. הדמיון נעשה אוטומטית. אם יאמרו לילד 'אדם חזק' הדמיון, יצייר אדם עם שרירים חזקים, או אולי אדם בעל 'שאר רוח' וחוזק רוחני. תלוי 'איזה חוזק' משמעותי אצלו יותר…
אדם, בוודאי ילד, יחפש תמיד בדמיון הסבר לדברים, שאינו יכול להכיל או להבין. הדמיון הוא ארגז הכלים שלו. באמצעותו הוא הוא מדמה בין הדברים המובנים והמוכרים לדברים שאינם כאלו.
כיצד תופס ילד או נער את 'מציאות השם יתברך' בתחושותיו ובהרגשותיו?
"עבור ילדים, ההורים הם בבואה של השם". כך כותב המשגיח דליקוד, הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים (בן עטיל לרפו"ש) סלומון שליט"א. (בספר: With Hearts Full of Faith): .
כוונתו: כשילד או נער חושב על 'כח עליון', הסמכות הגבוהה והמרוממת ביותר, שעולה בדמיונו, היא הוריו.
ד"ר בן ציון סורוצקין, פסיכולוג חרדי בארה"ב כותב: "הורה נבון, סלחן ותומך, הממוקד בצרכים של ילדיו, יוצר תדמית דומה של הקב"ה בלב ילדיו. הקל רחמן זן ודואג לרווחתנו', ומשום כך רוצה, שנעשה פעולות המועילות לנו ונימנע ממעשים שיזיקו לנו. חינוך שאינו קפדן, אלא כזה שדואג לשמירה מהחטא, כי זה טוב לאדם ומגן עליו, יוצר תפיסה נכונה ברצון השם מבריותיו".
לפיכך, דיבור בכעס או תגובה מוגזמת לשבירת כוס, למשל, עלולים להשליך תפיסה כזו קפדנית גם על הבורא. חשיבה, שיכולה להיות הרת אסון. כי אם הנער נכשל בחטא, התפיסה המוטעית תיצור בו הרגשה, שהינו 'רשע' בעיני השם, והכעס עליו אינו בר תיקון, חלילה.
לעומת זאת, כאשר התגובה של ההורה תהיה מתחשבת בנסיבות הספציפיות של האירוע, יחוש הילד שגם הבורא נוהג כך. הוא ישתדל להיות טוב וגאה בהישגיו אף אם לא הגיע לשלמות. וחלילה, אם ימעד, רמת רגשות האשם שלו תהיה מותאמת לנסיבות.
ההשפעה על הנפש והשמחה מושפעים מצורת החשיבה. צורת חשיבה אותה מקבל האדם בראש ובראשונה מביתו, ממשפחתו.
ובפרשתינו: קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע וגו'. וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים וגו'
ועי' באור החיים הקדוש, שברר להבין מה הייתה שגגתו של משה, והביא עשרה פרושים ובהם את פרוש הרמב"ם (בח' פרקים): "כי הקפיד ד' עליו על אשר נתרגז על העדה, ומסיבה זו חשבו כי גם ד' בכעס עמהם אשר לא כן היה".
