על אף שאברהם אבינו זוכה לשבחים גדולים עבור מצוות הכנסת האורחים שכה הקפיד וטרח למענה אפילו בימי חולשתו הגדולה, למרות הלימוד הגדול שנשאר לנו מהנהגתו זו לדורות, קיימת סוג של טענה על חלק מאי טרחתו בעצמו עבור אורחיו, כפי שמביא רש"י על הפסוק (בראשית יח, ד) "יקח נא מעט מים" שמאחר ואברהם עשה זאת על ידי שליח שילם הקב"ה לבניו על ידי שליח.
כלומר, אילו היה טורח בעצמו בכל זמן ביקור המלאכים בביתו, אילו לא היה נעזר בשליח להבאת המים עבורם, הרי שהיינו זוכים שהקב״ה היה מביא לנו מים בעצמו ולא על ידי שליחו, משה רבינו.
והנה, בהמשך הפסוקים (בראשית יח, ז) כאשר מתארת לנו התורה את סוג האוכל שהוגש לאורחים, "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער" מביא רש"י את דברי המדרש (ב"ר מח, יג) שאותו נער היה ישמעאל בנו, ואברהם עשה זאת על ידו משום שחפץ לחנכו במצוות.
והדברים תמוהים לכאורה, מה אם כן הטענה כלפי אברהם שנתן להם מים על ידי שליח ולא עשה זאת בעצמו, הרי מן הסתם בכל זמן ביקור המלאכים בביתו רצה אברהם אבינו לחנך את משפחתו ועימם יחד את כל יתר סובביו, ילידיו ושאר בני ביתו ולהרגילם במצוות, מדוע, אם כן, הפסיד עם ישראל שהקב״ה לא נתן להם מים בעצמו בשל הנהגת אברהם, וכי מה גדול ונשגב הוא מחינוך צאצאיו וסביבתו לעשיית המצוות?
ונראה כי יסוד גדול עבורנו כהורים וכמחנכים למדנו כאן. הטענה כלפי אברהם אבינו (כמובן שלא מדובר במושגים שלנו כלל וכלל, אלא לפי דרגתו הגדולה והעילאית של אבי אומתנו, אברהם אבינו) מדוע לא טרח בעצמו בכל זמן ביקור האורחים ועל ידי כך היה מראה לבנו ולסובבים אותו דוגמה אישית מהי.
כלומר, אילו היה אברהם אבינו טורח ועושה הכל בעצמו ולא נעזר בשליחים, הרי שהיה ממחיש לכולם עד כמה חשובה היא מצוות הכנסת אורחים בעיניו וכמה צריך האדם, גם החולה והחלוש לטרוח בעבורה. אם אכן היה עושה זאת היה אברהם אבינו מחנך אותם למצוות, יותר מכל דבר אחר.
שכן, אין לנו לימוד וחינוך גדולים יותר מהדוגמה האישית. ובכך שאנחנו טורחים ועמלים בקיום המצוות, מראים אנו לצאצאנו ולסובבנו עד כמה העניין חשוב ונשגב עבורנו, עד שאיננו מוכנים לוותר עליו ואפילו לא לקבל מעט עזרה, ולו הזעירה ביותר.
***
וכך מסופר על אדם מסוים שנכנס פעם למעונו של הרבי מקוצק זצ"ל ובפיו בקשת ברכה שבניו יעסקו בתורה, השיבו הרבי זצ"ל: "ראשית עליך בעצמך לעסוק בתורה כדי שבניך ילכו בדרכך, אולם אם תסתפק בברכה שבניך יעסקו בתורה הרי בניך יעשו כמותך, ואף הם במקום ללמוד יבואו לבקש ברכה".
וכך מובא בשם הסבא מקעלם זצ"ל, שעיקר החינוך הוא דוגמא אישית. וביאר על פי יסוד זה מה שנאמר בקריאת שמע "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", ולכאורה תמוה, הרי מדובר כאן על הבנים, והיה צריך לומר "בשבתם בביתם ובלכתם בדרך", אלא, מבאר הסבא זצ״ל שכאן נרמז מסר לכל אדם באשר הוא, אם אתה רוצה שהבן ילמד תורה צריך אתה עצמך לדבר בדברי תורה בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ואז ממילא הבן ילמד ממך.
וכדי לסבר את האוזן ולהמחיש עד כמה חשובה ונחוצה היא הדוגמה האישית נתבונן נא במעשה שלפנינו: פעם הוזמן מרן הגרא"מ שך זצ"ל (שיום הזיכרון הכ"ב שלו חל בשבוע זה) להשמיע דברים בפני מנהלים ומחנכים מהחינוך העצמאי. הגיע מרן זצ"ל בשעה שנקבעה, אולם איש מהמוזמנים לא נכח עדיין באולם. משנאספו סוף כל סוף והתקבצו המוזמנים, פתח ואמר, אכן ידעתי שהכינוס לא יתחיל במועד שנקבע. זוהי רעה חולה שפשתה לצערנו בקרב ציבורים רבים ששעה איננה שעה וזמן איננו זמן, אך מאחר ורציתי לעמוד בדברי על חובת הדיוק בזמנים בפרט אצל אלו העוסקים בחינוך הייתי מוכרח להקדים את בואי…
יזכנו השי״ת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, להוות דוגמה אישית חיובית לדורות הבאים, ונהיה אנחנו וצאצאנו עד סוף כל הדורות עושים רצונו של מקום בשמחה ובאהבה.
