רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

הסופר הרב אברהם ישראל פרידמן: בדרכי לציון של רבי לייב בעל הייסורים ביומא דהילולא רבא פגשתי במראה עצוב * ויש גם אור בתוך החשכה * וגם: כמה מילות כאב ונחמה על האברך ה'מבקש' ממודיעין עילית שהלך לעולמו

המרוץ היומיומי לא נותן מנוח, אבל בשבוע שעבר הצלחנו – אני וכמה אברכים – לאתר כמה דקות פנויות אחרי הכולל וללכת לבית החיים העתיק השוכן בסמוך, מרחק שלוש דקות הליכה. היה זה ביום שני, יומא דהילולא רבא של הרה"ק רבי לייב ממוהילוב זיע"א – "רבי לייב בעל הייסורים".

אם אנחנו נמצאים כל-כך קרוב, אמר לי אחד האברכים בכנות, איך אפשר שלא ללכת ולהתפלל בתקופה כזו של "נבוכים הם בארץ"?

בכניסה לבית העלמין הצבאי, שגרם המדרגות שלו מוביל למעשה לחלקה של הציון הקדוש, ראינו את כ"ק האדמו"ר מנדבורנא-באניע שליט"א, קשוב במתינות ליהודי שמספר לו על תלאות הרחבת דירה שחווה השבוע. הרבי מביט בו בעיניו הטובות ומתעניין בכל לב.

אנחנו ממשיכים לרדת בגרם המדרגות (כמעט הבלתי נגמר) ומגיעים לאזור חלקת הרוגי רעידת האדמה בתקצ"ז שהקים ר' מאיר המאירי ז"ל. אבל משום מה המראה לא מסביר פנים. ריח חריף של אדמה חרוכה מקדם את פנינו. ככל הנראה משריפה שפקדה את המקום לא מזמן. בעבר השני של המדרגות טמונים טבוחי פרעות תרפ"ט ביניהם הראב"ד חכם ישמעאל הכהן זצ"ל הי"ד.

למעשה כל ההר הזה, שמעל ציון רבי לייב שנמצא בתחתיתו, חרוך, ונודף ריח שריפה טרי.

מול הרי הגליל שובי הלב עומדים יהודים משתוקקים ושופכים צקון לחש כדי שירחם ד' בעד עם קודש ויביא מזור לכאביו.

***        

ויש גם אור – מסוים – בתוך החשכה (תרתי משמע). בדיוק כמו פנסי הרכב המאירים בתוך הערפל הכבד העוטף את צפת של חורף.

בהר הזה כל הקברים רצוצים לא מהיום. אפילו שברי מצבות נושאי כיתוב כמעט ולא נראים כאן. עתה, אפשר אולי למצוא אי-אלו שרידים שיסייעו בידינו לפתור את החידות המסקרנות: מי נטמן באזור הזה, לא-הרחק מציון חכם אהרון בן שמעון זיע"א, ראב"ד צפת.

לאחר טיול קצר, מצאתי שניים כאלו בלבד. על אחד מהם כתוב: "… רבי שמעיא". אבל איש המצבות ידידנו ר' דוד אפנזר הי"ו, מחבר הספר 'מצבות מספרות' לבטח יידע למצוא פתרון.

ועוד חזון למועד.

***        

ואגב ציוני קדושי עליון ותפילות של יהודים.

השבוע ירדתי למודיעין עילית כדי לנחם את משפחת שאר בשרנו ואהובנו הנעלה הרה"ג רבי רפאל אליהו אליעזר בלט זצ"ל, מעידית בני-העלייה בעיר התורה שבבנימין.

באוהל האבלים שהוקם במקום שמעתי נפלאות אודות אישיותו המופלאה, מאצילי בני ישראל היה. דמענו יחד עם המשפחה הכאובה.

ומאחורי דמותו ה'אברכית' רבת-המעלה, הצטנעה גם דמות אחרת אותה התעקש כל-כך להסתיר – דמות ה'מְבַקֵּשׁ'. "לכל תפילה ניגש מתוך הכנה דרבה", סיפר לי ש"ב הרה"ג ר' מנחם נורדמן שליט"א. "שכן היה משתפך כעבדא קמיה מריה, גם כשעוד לא עדו עליו חבילין דמעיקין בדמות ייסורי מחלתו. כל תפילה – בין אם זו שחרית, מנחה או ערבית – היה מתפלל מתוך ריכוז מוחלט. כל מילה תּוּבְּלָה בלב הגדול-גדול שלו. היה הוא – רבי אליהו – איש שהצהיר כל חייו קמי רופא כל בשר 'אני עבדך בן אמתך', ובו-זמנית 'ואני תפילה'. השתוקק להידבק בצדיקי קדם, ומשכך היה פוקד לעיתים קרובות את ציוני הקדושים בגליל העליון בעיר הקודש צפת ובמירון ומעתיר בתפילה. שם היה מוצא רוויה לתשוקת השתפכות הנפש שלו. תפילה לשם תפילה; לא מתוך בקשה על צורך כזה או אחר, וכמו שהאריך מרן המשגיח רבי חצק'ל לווינשטיין זצוק"ל".

בצאתי מאוהל האבלים, שעות אחדות לפני ששבת קודש תפרוס כנפיה על מודיעין עילית, נישאה בפי – כמו מאליה – התפילה והכמיהה שהושמעה בפיוט הנודע שחיבר רבי שלמה אלקבץ זי"ע – מגדולי חכמי עיה"ק צפת:

…רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָּה.

יראה ד' בעניינו ומנחם ציון ובונה ירושלים ירעיף טללי נחמה על המשפחה הדגולה והרוממה שתחי'.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן