הוא – האברך בן העלייה הצפתי – פגש אותו בשבוע שעבר בכיכר שברחוב האר"י, מבקש לקחת 'טרמפ' מהעיר העתיקה לשכונה הדרומית, משום שקו 1 בושש מלבוא.
הנהג, בעל מבטא אמריקאי כבד, חזר מבית החיים הממוקם בשיפולי הרחוב, והוא נאות לעלות את האברך המקומי. זה קורה כל יום בצפת, אז לכאורה לא מדובר באירוע חריג. אבל לא. "אני לומד היום ענייני שביעית", שח, "ואני לומד כסדר את הרדב"ז על הרמב"ם, ולכן רציתי להתפלל על קברו שיאיר עיניי בתורתו" (לטובת המתעניינים: הפולמוס סביב מיקומו של הציון שווה טור נפרד).
זה נשמע מעניין, אבל בתופעה הזו פגשתי לא אחת: יהודים שמתעמקים בתורת בעל השולחן ערוך מרן הבית יוסף זיע"א, למשל, ורואים צורך לרדת לציון הקדוש כדי לשפוך צקון לחשם כדי שמשמיא יאירו עיניהם בתורתו. בעיר הפשטות והאמת, בעיר שללב ניתן דרור, הכל אפשרי.
***
דברי רבי יצחק הרשומה בתורת ארץ ישראל (ירושלמי שקלים) האומר, כי "כל האומר שמועה בשם אומרה – יראה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו", מקבלים המחשה חריפה בעיר הקודש צפת – עירם של רועי ההלכה, הקבלה והחסידות. ולא בכדי.
באמת שיותר קל להרגיש זאת כשאתה גר מטרים ספורים מעיר ציוני הקדמונים בבית החיים העתיק, מטרים אחדים מהבית או מהכולל.
לא מזמן למדנו על פולמוס קדושת שביעית ביבול נכרי. הפולמוס הזה – כנודע – נולד בתקופת מרא דארעא מרן הבית יוסף זיע"א, כאשר הוא נחלק בדבר עם המבי"ט. במהלך לימודנו אתה רואה שמרנא החזון איש זיע"א – שדרך כלל מעלה דיבורים קצרים – מקדיש לכך מספר עמודים סביב השאלה האם הבית יוסף חזר בו מעמדתו בשנת של"ד.
כשאתה קורא את הפולמוס המסועף הזה – אתה מבין שכאן ממש הכל מתחיל. הפולמוס הזה, שמלווה עד היום המוני יהודים, מתחיל מצפת דנן. עיר היסטורית עם נשמה יתירה.
ללמוד הלכות שביעית כאן – זה באמת משהו אחר לגמרי. בחינת "ארעא ושמיא נשקו אהדדי".
כשאתה לומד – למשל – את תורת הרידב"ז בסוגיית נר חנוכה בשמן של שביעית, ואתה פשוט יורד לבית החיים כדי להעתיר בתפילה, זה משהו אחר לגמרי. חיבור עמוק ואמיתי של הימים ההם והזמן הזה סביב תורת הנצח – נשמת חיינו.
דורות רבים, תורה אחת. לב אחד לריבונא דעלמא.
