מעטים הם הפעמים שבהם אתה עושה כתבה ונקשר בנשמה לנשוא-הכתבה. עד שזה מביא אותך לטרוח ולנסוע במיוחד למקום עם הילדים כדי לספר להם כמה מילים על איש שרבים לא ידעו (ויידעו) עליו.
זה קרה לפני כשנתיים ימים, במסגרת כתבה נרחבת שערכתי על "חכם אהרון" ממירון, החלטתי לעלות על קברו של האיש, שהיה מבני היכלא דרשב"י ולא פסק פיו מגירסת הזוהר הק' למרות שחזותו החיצונית הייתה פשטנית למדי. קסקט ובגדי פועל. וכמה מילים לפני על "חכם אהרון", שלבטח לא שמעתם את שמעו.
***
"בכביש המתפתל מצפת בואכה למירון אשר בגליל העליון אפשר היה לעיתים להבחין בזקן שחוח אשר זקן לבן וארוך יורד לו על-פי מידותיו לבוש בגדי עבודה פשוטים וכובע קסקט בעל מצחיחה בראשו", פותח ר' יוסי הגלילי בתיאורו המתוק והמסקרן עליו. "הוא מתנהל לאיטו עם שקו העמוס על שכמו ופניו מועדות מירונה. מקום זה איווה לו למושב ואליו הוא קשור בכל נימי נפשו".
"יש בין הנהגים בעלי הנפש אשר בראותם אותו צועד לאיטו ושקו על שכמו שהם עוצרים את רכבם ומציעים טרמפ לישיש מופלא זה הצועד בכביש והכרת פניו מעידה בו שאיש צדיק ותמים דרך הוא. הם מבטיחים להביאו למחוז חפצו אם רק יאות לעלות על רכבם. על-פי הרוב היה הזקן הישיש דוחה את הצעתם באדיבות מרובה באומרו: "ההליכה בכבישי הארץ יש בה מצוה וזכות כאחת ושכר המצוה בצידה היא בריאות לגוף ואיך אפשר לנסוע למקום קדוש הזה בכלי רכב בו בזמן שגדולים וקדושים זכותם יגן עלינו עלו לשם דווקא ברגל לקיים מה שנאמר: 'לבית ד' נהלך ברגש' – נהלך ולא ניסע. כתוב אשריכם ישראל אשרינו ומה טוב חלקנו', היה מפטיר לעומתם וממשיך בדרכו לאיטו עקב בצד אגודל.
"וכאשר היה מתקרב להר מירון ומרחוק כבר אפשר היה להבחין בלובן כיפותיו של בית הכנסת שמעל קבר רשב"י, הייתה קומתו מתיישרת, שכמו הכפוף והעמוס עשרות שנות סיגופים חמורים אשר זה חלקו כהשתתפות בצערה של השכינתא בגלותא – הוא מתחיל להזדקף, יתגבר בשארית כוחותיו ויעפיל על ההר ויגיע עד חצר רשב"י המהוללת.
כאן ינער וישמוט מעליו בזהירות את שקו המלא והגדוש ויתחיל לרקוד ברגליו ולטפח בידיו: "אשרינו מה טוב חלקנו, אשריכם ישראל", יפזם וישיר מרוב שמחה על אשר זכה לשוב למקום קדוש זה שנאלץ להיפרד ממנו ביגון ודאבון לבב ולעוזבו למשך תקופה מסוימת כדי לדאוג למחייתו ולכסף אשר יוכל בו לממן את כל הוצאותיו לתמיכה בנצרכים ולצדקה. הצדקה היא לו סם החיים והיא שנותנת לו כוח ואון לחיות ולהמשיך בדרכו אשר סלל לו בחיים".
זהו, אם שאלתם, 'חכם אהרון', מדמויות מירון של מעלה, שאיש לא יידעם.
***
חכם אהרון ומירון – חד הם. נכספה וגם כלתה נפשו לחצר הרשב"י. ושם, מלבד לימודו השקדני, ישקוד על טובת הבאים. נוהג היה לרדת למעיין שביער הצמוד, להטביל בו שני כדי חרס כדי למלאות בהם מים צוננים לרוויית העולים. לצד זאת, ייקח מטאטא מעץ הצפצפות שהתקין במו-ידיו ובעזרתו ימרק את חצר הציון מן הלכלוך והזוהמה שהצטברו בו. הוא גם נושא עמו פחית צבע אתה הוא צובע את הציונים באזור לא לפני שינקה אותם מן האבק.
איש בודד היה. מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים יקבל עליו תענית דיבור, ובמשך ארבעים הימים הללו לא יוציא הגה מפיו כמובן חוץ מהתפילות. ואף על פי כן ישרת באמונה את הציבור הרחב וישיב לכל אחד בשפת אילמים בתנועת ידיים. סיפרו עליו, שהיה איש שכולו חסד ועזרה אדיבה לזולת.
***
בשעת צהריים יוקדת (גם במושגים גליליים) החלטתי לקחת את הילדים ולעלות מירונה, והפעם לקבר אחר: של "חכם אהרון". הוא טמון בטבורו של בית-הקברות של מושב מירון (מעל ציונו של רבי יוחנן הסנדלר). אחרי טיפוס בן כמה דקות מצאתי את הקבר, לא לפני שמלמלתי – משתדל בכוונה – מספר פרקי תהילים לעילוי-נשמתו של הצדיק המירוני שלא הותיר אחריו זרע של קיימא ומסתבר שאיש לא יעלה על ציונו לקראת חג השבועות – יום פטירתו. שמעתי אז רק את קולה של הדממה.
עמדתי ליד הקבר נרגש משהו. רוח גלילית קלילה נשבה, ותלתליו של הילד התבדרו להן. חשתי פועל לזכותו של 'מת מצווה'.
יהיו הדברים לזכרו ועילוי נשמתו של חכם אהרון בן ר' גבריאל ז"ל, שהלך לעולמו בלא להותיר אחריו זרע של קיימא ונלב"ע בחג השבועות תשכ"ב, ומאז שוכב עד כי יקיצו וירננו שוכני עפר.
