כשהגעתי לשם חשכו עיניי

יש מקומות בצפת – שאני אוהב במיוחד. למשל הרחוב הסמוך לציון הקדוש של רבי נחום איש גמזו. הרחוב, העובר ליד המבנה הישן של בית-החולים 'הדסה' המיתולוגי ורווי בעצי ברוש, מאפשר לי להתבודד עם עצמי. להיפגש עם עצמי, כשאין נפש חיה באזור והעולם דומם, כמו עצר מלכת. יש אנשים שהדבר יישמע להם לא נעים; הם צריכים את הרעש של האוטובוסים ליד האוזן, אבל ליבי אומר לי שכאן זוהי שעת השקט, שעה לחשבון-נפש זך. זהו מקום ושעה שכמו נשאבים מעולם האצילות.

העולם כל-כך נקי עכשיו, טהור. גם קולות של שעיטת רכבים בקושי נשמעים. זה הזמן של ריכוז אבסולוטי לחשבון-נפש כנה ופנימי כל-כך. אין לכם מושג כמה זה מדהים. כך הלא חקק מרן החזו"א זיע"א בלשונו הציורית: "אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגע ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה…".

איך אמר פעם אחד מגדולי האדמו"רים? "בצפת – מרגישים כל השבוע שבת-קודש". אז בעיניי, לילות החורף, כשהצינה שורה והכל מסתגרים בבתים, הם כמו שעות טמירות של ליל-שבת בעיר השבת.

 

***

 

ואגב לילות שבת.

באחד מלילות השבת האחרונים, שעה שבה הלב של כל יהודי נמס מאהבה ותשוקה יוקדת לבורא, עלתה בהגיוני תובנה נאה בהקשר זה, תובנה שאף חקקתי בספרי החדש 'פרשת דְרָכִים' – פרשיות חיינו לאור פרשות השבוע, שיצא לאור בשבועות האחרונים.

המצורע – כך קראנו בתורה – יוצא מחוץ למחנה מושבו. במושכל ראשון נראה הדבר כעונש על שדיבר סרה ברעהו. אולם ברובד עמוק יותר, כך חשבנו, יש כאן 'טיפול שורש'.

העיסוק באחר מגיע לאדם כשהוא לא רגוע עם עצמו. כשלא טוב לו. הדרך לטשטש את התחושות הללו ולהסיח דעת – היא העיסוק האובססיבי באחר. מי שטוב לו ודרכו סלולה ובהירה – מסתפק הוא בדשא הירוק שלו, ולא מתעסק כלל בשאלה האם של השני ירוק יותר.

זוהי התרופה למצורע ההולך רכיל. התורה מצווה עליו שיתבודד. שיקנה את השקט הפנימי ויתעסק בעצמו, במהלך עבודת ד' האישית שלו, על-פי דרכו ואופיו. כשזה יקרה ועולמו הפנימי יהיה בהיר לו – הוא יחזור למחנה עם עולם משלו, מבלי צורך להציץ בדשא של השני. זה גם לא יעניין אותו אם הוא יהיה סינטטי או לא.

 

***

 

ולסיום, מעניין לעניין באותו עניין.

לפני שבועיים ימים הוזמנתי על-ידי ידידי האיש והלב, רבי יאיר זאנה שליט"א, למדרשיית 'אש התשובה' שהוא מפעיל לנוער בצפת באזור התעשייה הישן, כמה דקות הליכה מביתי. וכשנכנסתי – חשכו עיניי (כפשוטו). במקום שררה עלטה מוחלטת. ולבטח תשאלו למה.

ובכן, נרות כן היו שם, וישב שם מישהו בראש עם גיטרה ושר שירי נשמה וכיסופין שחיבר, בין היתר מתורתו המעצימה של הרה"ק מפיאסצנא זי"ע לבני הנוער של דור האחרון שלא ידעו כי הם צאצאים של האבות הקדושים. היה זה רבי רונן חזיזה שליט"א מביהמ"ד 'אש קודש' בשכונת נווה אורנים, שהלהיט את הלבבות בשירה סוחפת שכולה לב ודיבורים של העצמה מול ניסיונות הדור המרים. "ואף על פי כן – עם כל הניסיונות – אני ממשיך להילחם. אני לא מתייאש", שרו כולם שוב ושוב בעיניים עצומות וקבלה גדולה בלב.

לקראת חתימת ההופעה ביקש הרב חזיזה מהציבור לעצום עיניים לשתי דקות ולהתפלל לד' ולקבל קבלה טובה ומרוממת. הכל היה עדיין חשוך, אבל הלב היה מואר באור גדול של תפילה והשתפכות-הנפש.

מי שהיה שם – לא יבין במה מדובר. הלב של כולם נמס.

תרשו לעצמכם להיפגש עם עצמכם. כמו בסמטאותיה השקטות של צפת הלילית שלנו. זה מדהים.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן