לא אשכח את ה'סליחות' הראשונות שלי בצפת. זה היה במקלט בבטן האדמה ששילוט קטן בכניסה הסגיר את קיומו כ"ביהמ"ד הרידב"ז". הגעתי לשם בשעתו, והמקום לא היה נראה הולם את בית ד'; נראה היה יותר כ"מקלט ציבורי", בן 25 מ"ר, שקורי עכביש נראו היטב בקירותיו.
מספר שנים לאחר מכן, כמו היום, ביהמ"ד עראי כבר נראה מעל אותו מקלט, והוא מכבד את ביהמ"ד – המרכזי שבין בתי המדרשות של הציבור הליטאי הפזורים בשכונת הדרום הגדולה, המעוז החרדי של צפת דהיום.
והיום, לאחר עבודה אינטנסיבית של הגבאים המסורים, בשביל הסמוך לרחוב הרצל עשוי ביהמ"ד להכפיל את גודלו הנוכחי לאחר שייבנה מבנה של קבע, ביהמ"ד רחב-ידיים ומרשים, כיאות לציבור בני התורה הבאים הנה, לעיר התורה והחסידות הגלילית, בהמוניהם. ביהמ"ד זה, כך מספר לי השבוע הגבאי, עשוי להשתרע על 400 מ"ר.
עד כאן הסיפור הגדול והמרגש של בניין ביהמ"ד. מכאן קצת לפנימיות העניין.
***
באחרונה התבקשתי ע"י ידידי הרב קופמן לכתוב מספר מילים לגיליון 'תִּפְרֹצִי' שיוצא לאור ערב הדינר ההיסטורי למען כינון וקימום ביהמ"ד הרידב"ז החדש. ונזכרתי. נזכרתי במה שאני שב וכותב כאן תמידין כסדרן.
שונה היא צפת מערים פריפריאליות אחרות. אין היא מתייחדת בכך שהינה עיר המעניקה "פתרון דיור לציבור החרדי בפריפריה". בכך זהה היא לאחרות. צפת, לפני הכל, היא עיר עם נשמה. היסטוריה עשירה של הוד קדומים כאשר רועי התורה והחסידות זי"ע היוו להם למשכן את חצרותיה ופסעו בין סמטאותיה.
נקודה זו בדיוק העליתי במאמרי בגיליון הזה. חזרתי 116 שנים אחורה, לכאבו של הרידב"ז – על שמו קרוי ביהמ"ד – לנוכח מצבם העגום של בני התורה בימים ההם: "…ואין לשער הלחץ והדחק מיושבי א"י, לב האברכים מלא יגון, פשוט שאין להם חובת היום, והרבה ביטול תורה בא עי"ז, כי קשה להעמיק בתורה בזמן שהקיבה תובעת את חובתה…" (הקמדה לספרו 'בית הרידב"ז'). תנאי הדלות המרים בהם חיו לומדי הישיבה, העיבו על הלימוד והפריעו לו.
מי שירגיש זאת – ימצא בה בצפת דירת-קבע.
***
בעיניי לפחות, ביהמ"ד הרידב"ז, איננו עוד ביהמ"ד של "חניכי-הישיבות" (שזהו כמובן לב-ליבו של הרעיון של פריחת ציבור בני התורה בעיה"ק דנן, ויש עוד כמה בתי מדרשות מעין אלו בסביבותיו או בשכונות אחרות כגון מאור חיים והעיר העתיקה), הוא ישיבת 'תורת ארץ ישראל' המתחדשת של הרידב"ז, בה הגו יומם ולילה צורבים והקיזו דמם למען תורת חיים שהייתה משאת נפשם.
הישיבה של הרידב"ז הוקמה ברחוב ירושלים (והחריטה על לוח האבן האותנטית עודנה נמצאת בשעריה – וכבר כתבנו על זה פעם במדור זה); הישיבה המתחדשת נמצאת ברחוב הנשיא בואכה רחוב הרצל (שרבים מבני הציבור החרדי כבר שינו אותו ל"רחוב הרב שך"). בעיניי אגב, המקום הצופה לנוף גלילי עשיר של הרי מירון, הינו מקום נהדר ללמוד בשלווה ולקיים "שמעתתא בעי צילותא".
וכשאני רואה את ההדמיה של הכיתוב ביהמ"ד הרידב"ז, אני חש רטט בלב. אנחנו איננו חדשים על המפה. אנו עוד יריעה בסיפורה של צפת ההיסטורית, וכולנו – לא רק יושבי צפת – צריכים להתאחד בשביל המשימה הכבירה והכה-חשובה של השבת עטרתה ליושנה והפיכתה לעיר חרדית מן המניין, לגמרי. זו משימה שעומדת לפתחו של כל יהודי חרדי.
השלמת המלאכה המרגשת, נמצאת בליבנו, והיא משימה שאנו נמצאים שתי פסיעות ממנה. במהלך השנים הקרובות, בין היתר לאחר קימום ביהמ"ד הגדול והמרכזי לבני הישיבות 'הרידב"ז' – אנחנו כבר נהיה שם. קרוב ל-4,000 (!) המשפחות שכבר מתגוררות כאן – בוודאי יעידו. זה רק עניין של זמן. למיטב ידיעתי, אין לנו עוד עיר בפריפריה הצפונית שאנחנו כה קרובים להפיכתה לעיר חרדית מן המניין כמו צפת (סתם לשם המחשת העניין: 9 (!) מתוך 15 חברי מועצה נמנים על הציבור החרדי).
לא, זה לא רק "פתרון דיור לציבור החרדי בפריפריה". זו עיר שלמה שעוברת שינוי מהקצה אל הקצה. זו השבת עטרה של עיר הקודש ליושנה כעירם של גאוני תבל שהאירו חמה בקומתם הטמירה, כעירו של גאון ישראל מרנא ורבנא הרידב"ז זיע"א.
כמה מרגש.
***
ואגב רידב"ז.
הייתי בביהמ"ד הגדול הזה אחרי 'צום גדליה' והיה שם שפע וכל טוב. מאבטיחים ועד מזונות, שתייה צוננת וחמה כאחד. ולמעשה זה לא קורה רק שם. ברוב ככלל בתי הכנסת הליטאיים בצפת נוהגים להביא כיבוד עשיר אחרי צומות.
זה מעיד – בעיניי לפחות – על אווירת 'היימיש' – אחווה וחמימות משפחתית ששורה על הכל ופשוט עושה טוב על הלב.
