דברי פרידה אישיים משכן וידיד קרוב – הרב רבי פנחס זילברמן זצ"ל – גבאו המיתולוגי של בית הכנסת האר"י ושריד "זקני צפת"
1.
היית – רֶבּ פִּנְחֶס (כפי שנהגנו לכנות אותך תמיד) – כמו חלק מהמשפחה שלנו. פוסע הייתי מספר פסיעות בסמטאות שכונתנו – שכונת אנילביץ' לעבר ביתך הצנוע שבקומת הקרקע, יחד עם הילדים, כדי שיתבשמו מהניחוח הצפתי הישן והטוב. מבחינת הילדים, לפחות כך אני הצגתי להם, זה סוג של "טיול לרב פנחס", הסבא הישיש והטוב מ"הדור ההוא". כמו "יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו". ה"פעם" – זה היה אתה.
אחת למספר שבועות הייתי מרים אליך טלפון ומוודא שאפשר, ואז מגיע לביתך, מברר איזה פרט היסטורי כזה או אחר, ואחרי ה"יישר כח" שמסרתי ידעת לענות בקול רם ואופייני "חכם יישר".
מה שאפיין אותך יותר מכל – רֶבּ פִּנְחֶס – זה לא שסיפרת על צפת ועל רבי נחום אתרוג ועל רבי הרשל שאמס זצ"ל. אלא שצפת דיברה מתוך גרונך. בחיוניות וחִיוּתּ שאין לה אח ורע היטבת להכניס את השומע המרותק – להווי, לצלילים ולקולות הטמירים של 'כיכר המגינים', שהיו ואינם.
2.
בליל-שישי לקראת חצות ליל, בחסות אוויר גלילי קליל וצלול, התאספנו כולנו – בני צפת החדשה והישנה גם יחד – ללוות אותך. היו שם כל כך הרבה גוונים של יהודים: חסידי צאנז, ליטאים, חסידי סדיגורא ועוד כהנה וכנה מבני צפת. כולם נקשרו בך. והכרתי אותך כפי שלא הכרתי.
ידעתי גם ידעתי שהיית תלמיד ישיבת לומז'א הנודעת לצד יבדלחט"א גאון ישראל מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, אלא שלא ידעתי שהיית גם גאון נסתר בעיר הנסתר.
ר' דב – אחיינך המסור, סיפר על מצלמות ביטחון שהותקנו בבית בשנה האחרונה שגילו סוד: הגמרא הגדולה שלך – בבא קמא – הייתה פתוחה בשעה 2:00 לפנות בוקר. אחרי שהפציר בך שוב ושוב לחדול מהמנהג למען בריאותך, הדפת את דבריו באומר: "עד אלול, עד אלול אני חייב לסיים בבא קמא – – -".
גם בעיניי, ר' פנחס, לא היית "מספר סיפורים צפתי". הייתי יהודי של פעם ושל טעם. בן ישיבה שלא נס לחו עד השעות האחרונות.
3.
הסמטאות בוכות.
ולמה בוכות? כי הן ראו אותך כל כך הרבה. מידי צפרא דשבתא היית משכים קום כדי לשרת בקודש בביהמ"ד האר"י שבראשות ש"ב הגרמ"ד קפלן שליט"א, כדי להמשיך את המסורת המשפחתית העתיקה והמפוארת.
והיית צועד פסיעה אחרי פסיעה מביתך שבשכונת הדרום לבית המדרש שבעיר העתיקה במשך כשעה ורבע (!), עם הפוגות קלות של מנוחה ולגימת מים צוננים. כח הרצון שלך היה עז ונדיר.
הסמטאות ראו אותך גם בימי צינה ושלגים, ימים שהלב אומר להישאר בבית. לא העזת לעצור מרוחך הגדולה כדי להיות ה'בעל קורא' ולגשת ל'עמוד' ברעננות מופלאה, ועם הנוסח הצפתי-אותנטי שרק אתה ידעת אותו. שום רוחות שבעולם לא כיבו את אש המערכה שבליבך, הממשיכה לבעור בלב כולנו.
תהא ר' פנחס יקירי, נשמתך צרורה בצרור החיים.
