זה היה באחד מערבי חנוכה. אני מוצא עצמי צועד ברחוב ויצמן הסמוך לביתי, מרכז העיר של צפת. עורק תחבורה מרכזי סואן ותוסס. ואז, במורד הרחוב לא-הרחק מסוּפֶּר 'הכי-זול', אני פוגש שני נערים בעלי תספורות בלתי-גמורות רכובים על שני סוסים אימתניים.
הם מתקרבים לעברי, ואני מתחיל לחשוש: מה בדיוק הם זוממים עכשיו. סיטואציה לא-בדיוק נעימה.
רק במרחק נגיעה, פונה אליי אחד הנערים ממרומי הסוס ושואל אותי: "תגיד, אח שלי, מותר לכבות את הנרות של אבא שלי בבית, כדי להדליק נרות חנוכה?". אני לא מכיר אותו, את הנער הזה, אבל זרקתי לו כמה מילות עידוד מחממות בחסות צינה גלילית-לילית, ואז הצעתי את אשר הצעתי מבחינה פרקטית.
לאחר מכן, כשהרהרתי בזה בדרכי הביתה, אני מוצא את עצמי חסיד ברדיטשוב נרגש (ולא, לא רק בגלל שמידי יום אני פוגש בביהמ"ד 'ברדיטשוב' בעיר העתיקה שנוסד לזכר סנגורן של ישראל).
ראיתי את הנר הקטן הזה, מאיר גם יהודים שנמצאים במקום גשמית אבל מצבם הרוחני עונה – לכאורה – על הגדרת: "למטה מעשרה טפחים". אנשים שנראים זולים, אבל הם יקרים…
קיבלתי שיעור מוחשי באשר לנקודה היהודית – נקודת ה'חלק אלוק-ה ממעל' – שמסתתרת בכל יהודי, גם כזה שנראה רחוק כמטחווי קשת, בעל תספורת בלתי גמורה, כפי שאני קורא לזה שוב ושוב בספרי החינוכי 'דַרְכּוֹ'.
***
ואז נזכרתי.
נזכרתי בעוד סיפור על הנקודה היהודית החמימה שפגשתי בערב היום הקדוש בשכונה אחרת בעיר הקודש.
שני שכנים התגוששו זה עם זה – מילולית. זה טען בכה וזה טען בכה. היהודים, לא 'משלנו', הזמינו משטרה שתנסה להעמיד הסדר על תילו.
היא הגיעה. ואז אני שומע את השוטר – יהודי חובש כיפת השמיים – אומר לאחד מהם: "כיפור היום בערב, כיפור היום. זה הזמן לריב?? תתפייסו! תסלחו!"
והלב שלי – נמס.
***
שתי העובדות חיברו אותי לסיפור נודע של אהבת ישראל עמוקה שמגיע מבית מדרשו של הגאון רבי חיים ברלין זצוק"ל – רבה של ירושלים, על אותו יהודי רחוק-רחוק שביקש למול את בנו בסתר, וגרם לו להזיל דמעה בקוראו את הפסוק 'עיניך יונים' במגילת שיר השירים, לאמור: כמו יונה המדדה, שלא מרחיקה יותר מחמישים אמה, כדי לשמור על קשר עין עם הקן, כך ישראל אף שמרחיקים, לצערנו הרב, לא מתנתקים כליל ומבקשים לשמור על איזשהו קשר עם היהדות.
ומהסיפורים הצפתיים הנזכרים הבנתי כי צפת היא עיר קדושה שאנשיה קדושים!
