סופר ‘במה’ הרב אברהם ישראל פרידמן עם סיפורה הייחודי של מצודה אותנטית וגבאי בית כנסת שנוצר זיכרונות עבר בליבו
דרך הקיצור שלי מהבית לעיר העתיקה בצפת שימשה אותי גם השבוע. 7 דקות ממבנה ה’נס-קפה’ המיתולוגי שבשכונת דרום העיר ואני כבר במבנה ‘הסראיה’ העתיק בואכה העיר העתיקה. אחרי שסיימנו הבוקר בכולל את ליבון סוגיית ‘שוכר את הפרה להוליכה בהר’, פיניתי לעצמי כמה דקות של צהרים חמים מתמיד כדי לבקר במבנה שתמיד הסתקרנתי לגביו.
את הדרך לבטח כבר הספקתם להכיר מהטורים שלי כאן. שביל שליד ציון נחום איש גמזו מוביל אותנו לטיפוס במעלה הרחוב הפינתי והפסטוראלי הנרייטה סולד, ומשם – ליד ביה”ח ‘הדסה’ ז”ל (השילוט עדיין נשאר) – מגיעים למבנה הישן של ‘הסראיה’.
כמי שמתעניין מאוד בהיסטוריה הצפתית, הסיפור הזה צרור בזיכרוני היטב, ונחזור רגע לפרעות תרפ”ט דצפת:
לאחר קריאות צעקניות של חופיק עביד מנצור, אחד מתושבי העיר הערבים, כי “היהודים שוחטים את המוסלמים”, החלה האווירה בצפת הערבית להתלהט יותר ויותר. יהודיה היו מתי-מעט ממש: 2,500 יהודים מול 15,000 ישמעאלים.
בשעה 5:30 אחר הצהריים של יום חמישי כ”ג במנחם אב זה קרה: מאות פורעים ערבים צמאי דם מצפת ומכפרי הסביבה – בפיקודו של פואד חסן חיג’אזי, שהיה חמוש ברובה – פשטו על הרובע היהודי בשאגות אימים: “איד’בח אל-יאהוד” (טבחו ביהודים). המרצחים השפלים היו חמושים בכלי ירי, סכינים, אלות וכל הבא ליד, ביקשו לעשות כלה ביהודי צפת, ירחם ד’. התוצאה הייתה מרה כלענה: 17 מבניה נרצחו בדם קר, ביניהם צדיקים וקדושים ובראשם חכם ישמעאל הכהן זיע”א – רב העיר.
***
למחרת הטבח, בשעה 12:15 בצהריים של יום שישי, לקחו הבריטים האדישים והמרושעים את היהודים ל’סראיה’ – מצודה שהוקמה בפאתי צפת דאז בשלהי השלטון התורכי בשנת 1889 למניינם (כיום צמוד לרחוב הפלמ”ח), שם הם השכינו את הניצולים במשך שלושה ימים כדי להגן עליהם, כביכול, מפני הפורעים.
היהודים חיו שם בתנאים מחפירים של עלטה מוחלטת, צפיפות נוראה והיעדר מים ומזון. במסגרת זאת, וזאת כאשר ילד נפל ארצה ועורר מהומה, ניצלו הערבים את ההזדמנות ופתחו באש וזו פגעה בשניים מן החוסים – רפאל ואילה מזרחי הי”ד – שניהם ילדים, ואלו נהרגו במקום. משלוח אוכל גדול שהגיע מחיפה הומעט עד להחריד, והיהודים קיבלו ממנו אך מנה זעומה.
***
ולכאן חזרתי השבוע ולא בפעם הראשונה (למתעניינים – אל דאגה, זה היה בתחומי ה-1000 מטר…).
כיום המבצר הגדול והמקומר הזה נותר בדיוק כפי שהיה פעם. לא נס ליחו. נוסטלגיה צפתית חיה של ממש. הוא משמש כיום כמרכז למתנ”סים ובטבורו בית כנסת צפתי בנוסח של פעם – ‘נועם’ שמו.
בית הכנסת הוקם למעשה בימי קום המדינה לשם תשושי שואה ששוכנו בחדר הרחב והגדול שכיום משמש את עזרת הנשים בל בית הכנסת (רמז: ליד החלון המחליד…).
הוא הוקם בשעתו על-ידי ר’ יעקב יהודה ז”ל – אדריכל בעל שם מצפת. לימים החזיק במורשתו בנו ר’ דוד יהודה, שהלך לעולמו לפני שנים אחדות וקרא לבית הכנסת על שם בנו נועם הי”ד, שנהרג במלחמה.
ידידי ההיסטוריון הצפתי השופע ר’ יוסי סטפנסקי, המשמש גבאי בית הכנסת כיום, מספר לי כי המקום פעיל כל ימות השבוע, “אבל אני חייב לומר לך שכל פעם שאני נכנס בשערי המבנה העתיק של הסראיה ופוסע ברחבה הגדולה, חולפת בי תחושת צמרמורת על הריגת שני היהודים כאן בתקופת תרפ”ט. הדם עדיין ספוג באדמה”.
