ביקור בליאון שבספרד

סופר 'במה' הרב ישראל פישר: ההשגחה העליונה זימנה לי בתקופה האחרונה להיקלע למקומות עם מטען היסטורי יהודי נרחב, מקומות שבהם כששם המקום נגלה על השלט הלב היהודי מחסיר פעימה

שוב שלום קוראים יקרים, ברוכים השבים.

השנה האחרונה שהתאפיינה בעיקר בהושבת האנושות על מקומה Stay home – הייתה (ועודנה) הסיסמה הרווחת ברוב חלקי העולם, כך שמטבע הדברים, לא התמקדנו בתיאור מקומות מעניינים בעולם לסייר בהם, לא הרחבנו על אטרקציות בהרי הטטרה, כשהאטרקציה המצויה הייתה למצוא את הפעוט השובב בין כריות סלון הבית שהפך לאתר גיאוגרפי.

השתדלתי להתמקד במהות היהודי בגולה, במורשת שאותו הוא נשא בצאתו לגלות, להחיות בעיני הקורא היקר והנבון את מסירות הנפש של אבותינו זצ"ל בהעברת השרשרת תוך רדיפות.

ההשגחה העליונה זימנה לי בתקופה האחרונה להיקלע למקומות עם מטען היסטורי יהודי נרחב, מקומות שבהם כששם המקום נגלה על השלט, הלב היהודי מחסיר פעימה. כזו הייתה הדרך מצפון מערב ספרד לעיר הבירה מדריד, כשלפתע צדה עיני שמות כמו ליאון. ראש עיריית ירושלים, נושא את שם העיר והמחוז, וסקרנותי גברה.

 

***

 

מצאתי כמה מקורות לכך שיהודים חיו בעיר ובמחוז, דווקא מההיבט המחריד והלא מפתיע, שיהודים מליאון אוימו והוטבלו לנצרות כבר לפני כאלף שנים. האזכור שאני מדבר עליו מתאר יהודי אומלל שכזה שמכר את נשמתו לשטן רח"ל ואף הוריש את רכושו למנזר בעיר.

ד'תש"ע מופיעה כשנה שבה כבר בעלי השדות הגנים והכרמים בסביבת העיר הוחזקו וטופלו על ידי יהודים. אותם יהודים, התגוררו במצודת העיר, בהם היו סוחרים מפולפלים ואנשי ממון שעסקו בבנקאות של אותם ימים (מלווים בריבית – כביכול הבנקים היום מלווים בגמ"ח…). אותם תושבים יהודים נהנו מזכויות מיוחדות, כמו להישפט בפני המלך בעת שהיה להם דין ודברים עם שכניהם הנוצרים. עוד זכות מעניינת מוזכרת בדברי הימים ההם, לבחור יריב לדו קרב. דבר שהיה נפוץ באותם זמנים. חוקים ותקנות אלו שמשו בכל הקהילות היהודיות במלכות ליאון. אולי זאת הסיבה שעד היום לשאת את שם המשפחה ליאון נחשב לסמל של כבוד.

 

***

 

חלפו להם הימים והשנים שבהם הוכרה התקופה כתור הזהב של יהדות ספרד, אשר פרחה והגיעה לשיאים בכל תחומי הקהילה. גאוני עולם צמחו באותם שנים, כאשר שרשרת הדורות של מסירת התורה הופקדה ביהדות ספרד המעטירה.

מעניין וראוי לאזכר ולזכור זאת: בשנת ד'תתקמ"ח התקיים בליאון כנס ראשון מסוגו באירופה, כנס קורטס – הקורטס חֵנֵררלֵס בשמו המלא שבתרגום פירושו: אסיפה כללית. בעצם, פרלמנט.

בכנס זה הוצגה שיטת הממשל הפרלמנטרי, משהו שאנו היינו אמורים לחשוב שיכול להועיל ליהודים. מי שאירח את הכנס, היה המלך אלפונסו התשיעי, שחשב שבזה הוא יביא לרווחה כלכלית.

יתכן שזה הביא רווחה כלכלית, אך את שעולל יורשו וממלא מקומו, חוו היהודים על בשרם במכוות אש כואבת ומייסרת…

300 שנים לאחר מכן ואנו מוצאים שינוי לרעה בזכויות היהודים. "הבנקאות" – קרי הלוואות בריבית, הוגבלו. הן בסכומים והן בשיעור הריבית שהותר ליהודי לגבות מהנוצרי, תפקידיהם במנגנון הכלכלי של המדינה הוגבל. כך למשל, יהודי לא היה רשאי לגבות מסים משכנו הנוצרי, משכך, "נאלצו" להחליפו במשרד העירייה… בתי המשפט שהיו לכלל האוכלוסייה, הופרדו לבתי משפט לנוצרים, ולאחרים הדנים יהודיים. ברור לנו מי "זכה" למשפט הגון.

באותה תקופה נולד האיסור על יהודים לרכוש נדל"ן, עד שכעבור מאה שנים מתחילת הגזירות נולד הטלאי הצהוב שהיהודים חויבו לעטות על זרועם/ראשם, לסמן אותם לרעה כמובן. גם בבתי המשפט יהודי לא יכול היה להעיד כנגד נוצרי. בשנת ה'צ"ב אנו מוצאים כבר את הוראת שמיטת החובות ליהודים שעליה הכריז המלך אלפונסו שר"י, כשבאחת הביאה הוראה דרקונית זו כליה כלכלית על הקהילה כולה.

בל"ג בעומר ה'ר"ט פרצו מהומות מאורגנות ברובע היהודי, המוני נוצרים משולהבים פרצו אליו ובזזו את מעט הרכוש היהודי שנותר להם. השלטון ברצותו להראות כהוגן, תפס את הפורעים והעמידם לדין ואף הענישם כראוי. אך ההידרדרות במצב היהודים נמשכה ובשנת ה'רמ"א קיבלו היהודים הודעה המחייבת אותם לעזוב את הרובע היהודי הצפוף, כשהם נאלצים לנדוד ברחבי המדינה – כשאין באפשרותם לרכוש בית קבע למגוריהם –  דבר שהשתנה ולטובה בשנת ה'רמ"ח עת ניתנה הרשות ליהודים לשוב לבתיהם ברובע היהודי.

חשבו היהודים לרגע שבאה ההרווחה והשקט, ששנאת העמים מסביבם חדלה והחלו לחזור למלאכתם ולסחור עם סביבתם ושכניהם הגויים ושבו לעסוק בחקלאות מלאכה ומסחר.

 

***

 

לא הרבה שנים החזיק השקט מעמד, בשנת ה'רנ"ב פורסם צו גירוש לצמיתות ליהודי המחוז.

מושל העיר, הראה פנים שוחקות ליהודי ליאון, הבטיח להם שידאג להם שלא יאונה להם כל רע, הבטיח להגן עליהם תמורת תשלום הגון.

יהודי ליאון התפתו להבטחתו, שילמו לו הון עתק למען הגנתם, אך כצפוי וכנלמד מההיסטוריה היהודית, המושל לא רק שלא עמד בדיבורו, אלא בחוצפתו החרים את רכוש המגורשים והותירם ללא כל מחסה, טרף לגויי הארץ. "טובה" גדולה עשה הרשע הארור, שכעבור שנה הביע טוב לב ורצון להשיב את הרכוש הגזול, אך ורק למי שהביע הסכמה להתנצר, רח"ל.

 

***

 

חכמים נבונים וישישים רבים קמו להם לישראל בתקופת תור הזהב של ספרד, הרחבנו כבר על כך בעבר, אך המיוחד שבין חכמי ליאון הוא האיש האלוקי הרב משה בן שם טוב די לאון שנולד בשנה הראשונה לאלף השישי בשנת ה'א והפיץ בעולם את ספר הזוהר הקדוש וכתב חיבורים רבים בתורת הנסתר. בין חיבוריו נדפסו: "הנפש החכמה", "שקל הקודש", "ספר הרמון", "משכן העדות", "אור זרוע", "שושן עדות", "ספר השם", "עשר ספירות", "יסוד המרכבה", "פירוש הגדה של פסח", "משכיות כסף" ו"שו"ת בענייני קבלה".

בהרהורים אלה, המלאים הוד קדומים, כשהרי אירופה הנישאים בדרך מבזיקים בנצנוצי הלובן העוטף את ראשיהם, מכניעים את מחשבותיי הנודדות מאות שנים לאחור, מביט במורשת האדירה שהותירו חותם הקדמונים, שעל אף הרדיפות והאסונות שפקדו אותם ואת בני ביתם, הרימו הם את ראשם אל עבר הרי הלבן הנישאים, חרפו נפשם לחיות על קדושת שמו יתברך, כשחלקם אף נעקד על קדושת שמו יתברך. אך את החותם, הפתיל, השאירו לנו, להמשיך  להאיר את הדרך העולה אל על, אל בית קל.

גוט שאבעס אהובים ויקרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן