צדיקים התבטאו בלשונות נשגבים על קדושתו ועיצומו של יום. הרה"ק רבי אברהם קאליסקער התייחס לקדושת יום ל"ג בעומר כיום כיפורים. הרבי הרה"ק רבי יוחנן מסטאלין קארלין זי"ע, היה קורא ליום ל"ג בעומר 'דער יום טוב', שהיה אצלו כחג.
בגלל כן היו צדיקים שלובשו בל"ג בעומר בגדי שבת, מסופר שכן נהג הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעזיבוז', והתבטא שהדבר דומה לעשיר גדול שערך סעודת נישואין לבנו, ואחד ממקורביו של העשיר היה עני מרוד וחשקה נפשו להתכבד ולהיות בקרבתו, אך חשב שאם יבוא אל החתונה במלבושים רגילים, הרי איש לא ישים לב אליו. אבל כשמגיע לחתונה לבוש בבגדים נאים, הרי שהעשיר וכל המשתתפים בטוחים שהוא הינו מהידידים או מבני המשפחה הקשורים לשמחה. גם האדמו"ר הזקן [הרה"ק בעל ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע] היה לובש בל"ג בעומר את בגדי ראש חודש.
סיום על ספר הזוהר
צדיקים וחסידים, מלבד מה שהיו שמחים ביום גדול זה, היו מידבקים בל"ג בעומר בתורת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זי"ע, שתורת האריז"ל ותורת החסידות בנויים ומיוסדים על תורתו של הרשב"י. ואכן סופר רבות על צדיקי החסידות שהיו מרבים בשמחה ביום ל"ג בעומר, ולמרות השמחה הגדולה בה היו שרויים, היו לומדים ביום זה בספר הזוהר.
הרה"ק בעל ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע אמר: 'כתיב מבשרי אחזה אלוק-ה – ראשי תיבות מ'תורת ר'בי ש'מעון ב'ר י'וחאי. שע"י תורת הרשב"י ניתן להגיע למדרגות גדולות של השגה בעבודת השם. והקארלינער [הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקארלין זי"ע הי"ד] היה לומד בל"ג בעומר לאחר התפילה זוהר הקדוש, כמו"כ בשולחנו הטהור שערך ביום זה אמר שיקראו קטעים מהזוה"ק.
הרבי זכרונו לברכה [הרה"ק רבי יוחנן מסטאלין קארלין זי"ע] סיפר על הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז זי"ע, שבכל שנה ושנה היה עורך סיום של ספר הזוהר, ואחר שסיים, היה יוצא בריקודים וספר הזוהר בידו, והיה מגדיר את יום ל"ג בעומר כיום 'שמחת תורה וקבלה'.
מסופר, שאח"כ כשהתחיל הרה"ק הרבי ר' ברוך את הזוהר מחדש, החל ללמוד מדף השער שבו כתוב "זה ספר הזוהר אשר חיבר התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי". פירש ואמר: 'זה הספר' – זה הספיר, דאס איז הדימאנט. 'הזוהר' – וואס עהר לייכט אין אלע עולמות, 'אשר חיבר' – וואס איז מחבר אידישע הארצער לאביהם שבשמים. 'התנא האלוקי': ער לערינט אונז אז סיאיז דא אבאשעפער אויף דער וועלט. מיהו זה [שמחבר אותנו] 'רבי שמעון בר יוחאי'.
פעל בפקודת ישועה בזכות הרשב"י
הרה"ק בעל ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע, היה פעם בפרשת דרכים, והגיע ביום ל"ג בעומר לעיר בארדיטשוב, עירו של סנגורן של ישראל הרה"ק רבי לוי יצחק מברארדיטשוב זי"ע, וקבע את אכסנייתו בביתו של המרא דאתרא הגאון רבי ישראל נייזינשטיין ז"ל ושם ערך את שולחנו הטהור לכבוד יומא דהילולת הרשב"י.
אחד הדיינים שבעיר היה יהודי בשם רבי יוזפא, נכדו של הרה"ק רבי אליעזר הלוי זי"ע, ראש הישיבה בפינסק, שהיה חשוך בנים ולא זכה להיפקד בזש"ק. הוא היה ת"ח מופלג, אך לא היה נמנה על עדת החסידים. כששמע כי האדמו"ר הזקן מגיע לעיר, ביקש לחלות ולחזות בפני קדשו והגיע לבית המרא דאתרא, שם נוכח לראות כי הרבי עורך את שולחנו הטהור, והתיישב בקצה השולחן לשמוע מדברות קדשו.
תוך כדי עריכת השולחן, פנה האדמו"ר הזקן ליושבים סביב השולחן, וביקש שכל אחד יקרא מימרא מהתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. ואכן המסובים החלו לחזור על אמרות של התנא האלוקי, מהתלמודים ומהזוהר הק', כל אחד לפי תורו.
בהגיע תורו של רבי יוזפא, דילג עליו האדמו"ר הזקן, והורה לבא אחריו לקרוא מימרא מהרשב"י. רבי יוזפא הצטער שהרבי דילג עליו, אך האדמו"ר הזקן שהרגיש בצערו, פנה אליו כעבור זמן מה, והורה גם לו לומר איזה מימרא מהרשב"י. פתח רבי יוזפא במאמר הרשב"י, 'מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים'. וכשאמר רבי יוזפא את המאמר, הוסיף ה'בית אהרן' וסיים: 'מנלן? מתמר!' – – – החסידים לא הבינו בשעת המעשה את כוונת הרבי. אך כעבור שנה נפקד רבי יוזפא ונולדו לו תאומות. או אז הבינו את כוונת האדמו"ר הזקן בעריכת השולחן, שתחילה דילג עליו, ולאחר מכן כיבדו במאמר הרשב"י וסיים 'מנלן מתמר', שע"י מאמר הרשב"י המשיך הרבי ישועה ליהודי זה, שיהיה נפקד וייוולדו אצלו בנות, כמו שמצינו בתורה אצל תמר.
הנס על יד הציוּן
הרבה סיפורים יש על יהודים שנושעו על ציון התנא האלוקי הרשב"י, אך יש סיפור מופלא עם החסיד רבי נפתלי צבי גולדברג ז"ל, שעלה מרצפרט שבהונגריה והתיישב בארץ ישראל. שנים רבות נהג להקדיש את חודשים אלול ותשרי לעבודת הבורא. בתקופה זו היה עוזב את ביתו ומסחרו, מתנתק מכל הבלי העולם ויושב על יד הציון של התנא רבי שמעון בר יוחאי במירון ועוסק בתורה ובתפילה ביגיעה והתמדה.
שנה אחת ישב במירון, עטוף טלית ומעוטר בתפילין ולמד תורה בחברותא, באולם הגדול שבין קבר רשב"י לקבר בנו, רבי אלעזר. מכיוון שבאותה שעה היו שם לבדם, ונעלו את הדלתות, כדי להימנע מביקורים של טיפוסים מפוקפקים ששוטטו באזור.
ביושבם כך, שקועים עמוק בלימוד, קלטו אוזנם רחש מלמעלה. כשהגביהו את עיניהם ראו לתדהמתם שני בדואים משתלשלים פנימה מבעד האשנב שבתקרת הציון. השניים היו חמושים בחרבות ונעלו מגפיים בעלי סוליות ברזל מחודדות. הם חשו בפחד-מוות והבינו את הסכנה הגדולה והמאיימת האורבת להם. חזותם של הבדואים והדרך שבה חדרו לתוך הציון הקדוש לא הותירו ספק בדבר כוונותיהם רעות.
לברוח לא יכלו, כי הם היו משיגים אותם. לזעוק ולצעוק היה גם כן מעשה חסר תועלת, כי איש לא היה שומע אותם. זה היה עניין של דקה או שתיים עד שיגיעו אליהם. הם הרהרו על מוצא הצלה, אך לאחר שרבי נפתלי צבי שקל את הדברים, פנה לחברו ואמר: 'מה שיהיה איתנו, יהיה. אנחנו נתונים בידיו של הקב"ה והוא שיגזור את גורלנו. אך לכל הפחות נציל את התפילין שלנו מידיהם הטמאות של שני הגויים'. ואכן הסירו מיד את התפילין וטמנו אותן בין הגחלים הכבויות שהיו מונחות באחת הפינות, עליהם נהגו לבשל את ארוחתם.
מיד לאחר מכן הצטנפו ונדחקו כל אחד לפינה אחרת, וכל אחד החל באמירת 'וידוי' ו'קריאת שמע', מתוך כוונה גדולה. מבלי משים נפלטה מפיו של רבי נפתלי צבי אנחה כבדה, כשחשב על מה שצפוי להם בעוד זמן קצר. קשה היה לו להשלים עם העובדה שאסון כזה יפקוד אותם דווקא בהיותם במקום קדוש הזה, בצל התנא האלוקי רשב"י.
בעודו חושב רבי נפתלי צבי את מחשבותיו ושפתיו מוסיפות לשאת תפילות נרגשות, חש כאילו שתי ידיים איתנות אוחזות במותניו ומרימות אותו ממקומו, וכעבור רגע מצא את עצמו עומד על גבעה שהשקיפה אל קבר רשב"י, לצדו עמד גם חברו. דקות אחדות עמדו שם בשתיקה ומביטים איש ברעהו, נתונים לרושם הפחד העמוק מהסכנה שנשקפה להם, מתקשים לעכל את הנס שהתחולל. הם ידעו שניצלנו בזכות רשב"י, שפעל ישועות גדולות בחייו ולא פחות מכך מלאחר הסתלקותו.
כעבור כמה רגעים, כשהתאוששו, מיהרו אל הכפר הסמוך, שליד קבר רבי יוחנן הסנדלר. בכפר התגוררו ערבים שהתיידדו עם אנשי הישובים היהודיים, ובמיוחד כשהיו קונים אצלם מצרכי מזון. סיפרו להם את שאירע להם. הערבים מיהרו להתאסף לחבורה, ויצאו לעבר הקבר, כדי לנסות ללכוד את שני הבדואים, שפרצו כך לתוך מקום קדוש וביקשו להתנכל לנו. אך עד שהגיעו אל הקבר נעלמו עקבות השניים.
רבי נפתלי צבי סיפר את הסיפור באחרית ימיו לנכדו, והיה מסיים את סיפורו בהוסיפו: מיד לאחר המעשה החליט, הוא וחברו, לשמור על כל הסיפור בסוד, כדי ששמם לא ייקשר בסיפורי אותות ומופתים וכדי שלא ייזקפו לזכותם כוחות וסגולות שאין בהם. ואולם כעת שמרגיש כי כוחותיו אוזלים, חש חובה לספר את הסיפור המופלא, כדי שכולם יידעו את קדושתו מקום ציון התנא הרשב"י במירון.
צילום: שוקי לרר
