השמחה שמביאה לתורה וחסידות

מצדיקי דורנו, שהאיר לבית ישראל לאחר המלחמה, השואה האיומה, נמנה כקש"ת מרן אדמו״ר רבי אליעזר זוסיא פורטוגל זצוקללה״ה מסקולען, שנולד בסקולעני שברומניה ביום ראש חודש חשון תרנ׳׳ח לאביו הרה"ק רבי ישראל אברהם פורטוגל זצ״ל אב"ד סקולען (שם המשפחה נקראה 'פורטוגל', בשל היות מוצאה מגולי פורטוגל אשר השתקעו ברוסיה).

 

הנגינות שהולחנו בעמק הבכה

 

בדרך החסידות נחשף היכל שירה וזמרה כמהלך בעבודת השם. בעבודת המקדש השיר תפש מקום עיקרי, אך בלכת עם ישראל לגלות, השירה, הזמרה והנגינה כמעט ונעלמו והודחו מבני ישראל. עם זריחת אורה של החסידות, נתגלתה שנית דרך עבודת השם מתוך שמחה והתעלות. מיוחדים בכך, אשר כל מציאותם היתה שיר ערוך שנתקדש בסילודין, הם אדמו"רי בית סקולען.

בענין זה, פתח כדרכו ברהיטות ובבהירות בנו כ"ק מרן אדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אברהם זצוק"ל, לבאר את משנתו ודרכו של אביו, רבינו הרה"ק זי"ע אודות השירה והזמרה, שהיא חלק בתורה ועבודת הבורא, וכך אמר: "אאמו"ר זצוק"ל הרגיש טעם בניגונים ובתפילות, הוא אמר את התפילות ברגש, בשירה וזמרה. ער האט געשפירט א-מתיקות, א-זיסקייט, אין לתאר כמה הפליג על כך שאומרים תפילות ובקשות ולזמר ניגונים בבחינת 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני' (ישעי' כ"ט, י"ג). שגור היה לומר: 'מיינע ניגונים זענען אטייטש אויף די ווערטער' (הניגונים שלי הם פירוש המלות. ט.פ.).

ניגוני סקולען, הנפוצים בימינו בכל אתר, אינם סתם ניגונים מן המצוי. יש בהם לב ונשמה, נשמה יתירה, מטיבי נגן בעלי מוח ולב היו מגדירים את השירה בחצר הקודש סקולען כטעמה של מאכלי שבת קודש, שיש בהם נותן טעם מיוחד שאין לחוש אותו בימות החול.

ייחודו של כח הנגינה המופלאה של האדמו"ר מסקולען זי"ע, שהיה מחונן מן השמים בכישרון נגינה מיוחד במינו והיה מלחין בעצמו הרבה יצירות מוסיקאליות, חלק מהן ניגונים עליזים וחלק אחר של ניגונים ספוגי געגועים והשתפכות הנפש. מנגינותיו התפשטו בעולם היהודי ונעשו לנחלת הכלל. הוא ראה בזה שליחות מיוחדת, בהדגישו שכל ניגון הוא מתנה מן השמים, כשמרגלא בלשונו, שאף פעם לא הלחין ניגון, רק מן השמים האירו לו והוא היה רק מסיימם.

בהדרת כבוד אבדל"ח ציינתי בפני כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זצוק"ל את הידוע כי ניגונים רבים חיבר והלחין בימי מאסרו בכלא הרומני, שם שהה לאחר השואה האיומה, למרות שהיה בתנאים קשים של סבל ועינויים.

כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל השיב באמרות קדשו ואמר: "אאמו"ר זצוק"ל היה מרבה לספר מתקופת היותו בבית הכלא, שזאת היה לו לאות ולפלא, איך בצרתו לו צר, הרגיש תמיד שההשגחה העליונה עמו אנכי בצרה, את זה ראה בחוש. שהבורא נותן כח המקיים לכל איש. בעת שגברו עליו הצרות והדיכוי ביותר, זאת היה לו לנותר, הניגונים שהאיר לו ה' במוחו, בזה התחזק בכל כוחו".

פרקים מיוחדים ממסכת הייסורים הנוראים אותם עבר כ"ק מרן אדמו"רים מסקולען, האב והבן, טרם תקומת בית סקולען, המה תעצומות וגבורות הנפש שלהם עת ישבו בעמק הבכא בכלא הרומני של שלטון הקומוניסטי שעשה בהם שפטים, רצו לשבור ולדכות את רוחם. אך הם התחזקו וחיזקו אחרים וזאת על ידי נגינתם. הרבה ניגונים של שמחה והודיה והשתפכות הנפש המפורסמים, האירו להם ממרומים. כמו הזמר 'העושה גדולות', 'כי לך טוב להודות', 'אודה ה' מאד בפי', 'פדה בשלום נפשי', 'נכספה וגם כלתה נפשי', 'כי שחה לעפר נפשנו', שחיברם כ"ק רבינו זצוק"ל בין כותלי הכלא, וכן הניגונים המרטיטים 'יראו עינינו', 'באלוקים בטחתי', 'ויזעקו אל ד" ועוד, שחיברם מרן אדמו"ר מסקולען בתקופת מאסרו.

וכך מסופר בחצר הקודש סקולען, כי כאשר ספג כ"ק אדמו"ר מסקולען זי"ע עינויים ומכות מידי הצוררים ימ"ש, השתמש לטובה בקול הבוקע מתוכו מרוב כאבים – תחת לזעוק 'אוי' התאמץ לשקע אותו בניגון וזמר. לפעמים היתה זו נעימה קורעת לבבות, אשר אח"כ כאשר זימר אותה שנית נרעדו כל מיתרי הנפש המתמוגגת במילים 'זאת נחמתי בעניי'… – ויש שזו תנועה רגשית המבטאת רון ושבח לאלוקים 'אודה ד' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו'.

הוסיף וסיפר כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל: "פעם נלקח אאמו"ר זצוק"ל לחקירות והרשעים הושיבו אותו על הרצפה ועינו אותו בייסורים נוראים מרים וקשים, בהשפלות ובחקירות מסובכות. בתוך כך האירו לו מן השמים ניגון על הפסוק 'אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי ידעת בצרות נפשי ולא הסגרתני ביד אויב העמדת במרחב רגלי', וחשב אז שתיבת 'ידעת' יתפרש גם מלשון חיבור, שאתה ד' כביכול נתחברת עמי בצרת נפשי…"

 

הניגונים השמחים בהצלתם

 

יהודי התפוצות נחרדו ממאסרם של הרה"ק רבי אליעזר זוסיא מסקולען זצוק"ל ובנו הרה"ק רבי ישראל אברהם זצוק"ל ב'עוון' הפצת יהודית, פעלו לעזרתם. בקודש פנימה, שאלנו את כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל, האם נכון שאביו הרבי זי"ע הלחין בעת ההיא אף ניגונים שמחים ועליזים?

"יש ניגונים רבים כאלו. הוא הסביר את הפסוק בתהלים 'מהולל אקרא ה' ומן אויבי אוושע' שפירשו רש"י ז"ל: 'אף לפני התשועה אני מהללו – לפי שבטוח אני שאוושע מאויבי'. ממוצא הדברים למדים, שבעיצומה של הצרה כבר צריך אדם לבטוח כ"כ בה' ובישועתו הקרובה עד שיהיה מסוגל אז לקלסו בהילולים כאילו הוא עומד כבר לאחר הישועה ולא לפניה, ולצורך זה הלא זקוק לניגון מתאים שיוכל להודות בו לאלוקים עבור הישועה…"

העלה כ"ק אדמו"ר מסקולען עובדא מאלפת: "ב'סעודת הודאה' שנהג לערוך בכל שנה ממחרת יום הכיפורים, היה מזמר ניגון שמח ועליז ביותר על הפסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. כשסיים לשיר פנה אל המסובים ואמר: 'הלא ישבתי בבית האסורים, והנני מ'ארבעה צריכים להודות', חנן אותנו אפוא הקב"ה בניגון זה כשעוד ישבתי בכלא'…

"השומעים השתוממו: האמנם? ניגון כה עליז ושמח שיוצר בהשראת הסבל בבית האסורים? אך אאמו"ר זצוק"ל, כאילו לא הבין לפליאתם, השיב בתמימות: 'הלא צריך הייתי להכין דבר מה כדי להודות בו לקוב"ה בעת שאשתחרר'…

"בימי מגוריו ברומניה נהג לשורר בליל ש"ק בפיוט 'לכה דודי' ניגון ארוך ביותר, מניגוני דביקות, ואילו בשנים המאוחרות כשבא לארה"ב החל לשיר ניגון עליז ומהיר קצב. כשנשאל על פשר השנוי, הסביר: 'הניגון הקודם היה ארוך מדי, וכשישב במאסר לא יכול היה להאריך בתפילתו, כי חשש בכל רגע אולי ייקרא ויובילוהו לחקירות וכיו"ב ויפסיקו אותו באמצע, לכן התחיל לזמר 'לכה דודי' בניגון קצר ומהיר – וכיון שהתחיל בו שוב לא עזבו".

 

יקרת ניגוניו שהיו מתנה משמים

 

בענין זה סיפר כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל: "פעם אחת כששבת אאמו"ר זצוק"ל שבתו במחוז ווישווא ברומניה, כדרכו בקודש שהיה נוסע ברחבי המדינה להגביר חיילים לתורה ועבודת הבורא, לעמוד בפרץ ולגדור גדר לחזק בדקי הדת ולחזק הלבבות הנשברות בתוך מלכות הרשעה – נתאסף ציבור גדול מכל הסביבה לשבות בצילו. בליל ש"ק בעת עריכת השולחן קודם קידש על היין, חידש ניגון נאה שנתפס ע"י כל הציבור ושרו ורקדו משך זמן רב בניגון זה. ולפלא היה לאחר השבת, כשביקש אאמו"ר זצוק"ל להזכירו את הניגון, שכחו כולם, לא היה אף אחד שיזכרהו.

"אאמו"ר נשאר שמה כל ימות השבוע, וע"י ההתעוררות הגדולה שנתעוררו שם, שאנשים רבים נתקרבו לתורה ומצוות, ביקשו שיישאר שם לשבת נוספת. אאמו"ר זצוק"ל נעתר לבקשתם. בליל שבת ערך את השולחן באותו מקום שערכו בשבת הקודמת, וכאשר הגיע לאותו החרוז בזמירות שלפני קידוש שנפלה בדעתו הניגון בשבת הקודם, האיר ה' דעתו והחזיר לו אבידתו ונזכר בניגון שהלחין ואז כבר נתפס בזכרון כולם, ונשאר למשמרת. ולאחר הקידוש אמר: שכפי הנראה נמשך ניגון זה מניצוץ קדוש שיש במקום זה, ואשר יש לה שייכות בקדושה עם חרוז זה. וע"כ דייקא באותו מקום ובאותו זמן נזכר ונחזר לו הניגון".

כהנה מסופר רבות בפי חסידיו ומעריציו: פעם כאשר כ"ק אדמו"ר זי"ע שבת לעת זקנותו בעיר סקווירא, נתחדש לו בליל ש"ק בעת השולחן זמר חדש על הפסוק 'ואני בחסדך בטחתי'. במוצש"ק ביקש מסובביו שיזכירו לפניו את הניגון, אך לא עלתה בידם. מרוב חולשה כבר שכב על מיטתו, לנוח מעבודתו הקדושה, וביקש מהנוכחים לצאת מחדרו, ברם בני הבית בכוונה לא סגרו את הדלת בעדו, בכדי שיוכלו להציץ את אשר עושה, אולי יצטרך לעזרה וכו'. משיצאו כולם הבחינו איך שרבינו זי"ע פורס ידיו אל על ועיניו זולגות דמעות, מתחנן הוא ואומר: 'רבונו של עולם געב מיר צוריק די אבידה' (ריבונו של עולם, השב לי אבדתי…) וכעבור כמה דקות, קרא לבני ביתו להיכנס וביקש להקליט את הניגון שהלחין בליל שבת קודש, ויהי לפלא.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן