גזירת שריפת התלמוד בתקופת הבעל שם טוב

בספרי רבותינו מובא על יום ערש"ק פרשת חוקת שנקבע כ"תענית יחידים" לזכר שריפת התלמוד וספרי ישראל. והדברים מפורשים במגן אברהם סימן תק"פ סק"ח שהביא בשם ספר התניא: "ביום השישי פרשת חוקת נהגו היחידים להתענות, שבאותו היום (בט' תמוז) נשרפו עשרים קרונות מלאים ספרים בצרפת, ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה, זאת חוקת התורה".

דברים אלו הובאו גם בספר 'שבלי הלקט' הלכות תענית לאחר שהביא את סיפור שריפת התורה הוסיף וכתב: "שמענו, ששאלו שאלת חלום: אם גזירה היא מאת הבורא – והשיבו להם: ודאי גזירת אורייתא: ופירשו, ביום ו' פרשת 'חוקת' היא הגזירה. ומאותו יום ואילך קבעוהו יחידים עליהם להתענות בכל שנה ושנה ביום ו' של פרשת 'חוקת', ולא קבעוהו לימי החודש". – כמעט כל תאריכי עם ישראל נקבעו לפי ימי החודש, אותה תענית יחידים על שריפת התורה נקבעה לפי ימי השבוע ולפי פרשת השבוע ערש"ק פרשת חוקת.

בשריפה נוראה זו, שאירעה בשנת ה' אלפים וארבע לבריאת העולם הייתה תחילת הפורענות לשריפות התלמוד בשנים שלאחר מכן; וכן לגזירות הצנזורה, וכפי שיובא לפנינו.

על אסון שריפת התורה נתחברו "קינות" ע"י חכמי ישראל וביניהם המהר"מ מרוטנבורג בקינתו המפורסמת "שאלי שרופה באש" הנאמרת ביום תשעה באב, ברוב קהילות האשכנזים. ואכן, בשנים עברו במדינות אירופה היו "הרבה יחידים" שצמו והתענו ביום זה וכדברי ה"מגן אברהם" שם, ש"ראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה שמכח זה נמסרה התורה לקליפות". עד ישקיף ד' וימהר לגאלינו.

 

גזירות שריפות הש"ס במהלך הדורות

 

מאז ומעולם היה הש"ס שנוא נפשם של שונאי ישראל. במשך הדורות היו עומדים עלינו לכלותינו, הן בגוף בגזירות ושמדות גשמיים; והן ברוח באמצעות שריפת הש"ס ושאר ספרים קדושים, והן באמצעות הצנזורה המרושעת. למרבה הצער הרי היוזמים והמתכננים של גזירות שריפת התלמוד וכן גזירות הצנזורה היו "מומרים" הנידחים מעם ד', אך למרות הכל התקיימה ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו".

 

* * *

 

שריפת התלמוד ע"י 'כת הפרנקיסטים'

 

ביריעה המוגבלת שלפנינו נתמקד בפרשיית גזירת שריפת התלמוד בתקופת הבעל שם טוב הק' ובני דורו, שפעלו לעצור את הגזירה.

היה זה בשנת ה' תק"ח, בעוד קהילות ישראל מתאוששות מפגעי משיח השקר שבתי צבי שר"י, הופיע במחוז פודוליה אחד ממרשיעי ברית בשם "יעקב פרנק", שלמרבה הצער ניחן בכישורים ארגוניים והחל ביסוד "קהילת מאמינים". שרידי 'השבתאים', שראו בו 'איש כלבבם', הצטרפו אליו, כך שבמשך מספר שנים, התפתחה קהילה זו בהנהגת פרנק, וחבריה נקראו בשם "כת הפרנקיסטים".

עם התבססות קהילה זו, צבר מנהיגם "אומץ", והחל "לקצץ בנטיעות" ולהתיר רח"ל בפרהסיא כמה וכמה איסורי תורה חמורים מיסודי היהדות.

רבני ודייני פודוליה, בשיתוף רבני הערים הגדולות הקרובות "בראד", "לבוב" ועוד, לאחר שחקרו ודרשו במעשי הכת החדשה ולאחר גביית עדות, הכריזו עליהם חרם חמור. החרם כלל איסור חמור לעסוק אתם במשא ומתן, להשתדך עימהם ואפילו לעבור או לעמוד בארבע אמות סמוך להם.

יהודי פודוליה שמעו לקול רבותיהם ודייניהם ואנשי "הכת" היו מתהלכים ברחוב כמנודים. משראו אנשי "הכת" שחייהם אינם חיים, פנו אל ההגמון הנוצרי של קמניץ – הנודע לשמצה בשם דמבובסקי, והתאוננו בפניו על הרדיפות וההתנכלויות שרבני הקהילות היהודיות עושים להם. משראו 'הפרנקיסטים' שההגמון דמבובסקי מסרב להתערב בנושא, החלו להשתמש "בנשק נוצרי", ולחשו לו באזניו כי קרובים הם בדתם אל הנוצרים, ובנוסף כופרים הם "בתלמוד" המלא שטנה ואיבה נגד הנוצרים, ועל כן מבקשים הם רשותו להכריז על עצמם כדת ועדה חדשה ונפרדת, אשר לא יהיו תלויים ברבני, דייני ופרנסי היהודים.

ההגמון הנוצרי השתכנע מדברי הפרנקיסטים והסכים לעמוד לימינם, אך דרש מאנשי הכת להוכיח ברבים לעיני כל כי בתלמוד ישנם דברים המנוגדים לדת הנצרות. לשם כך קבע זמן ל"וויכוח" על הדת היהודית והתלמוד, נשלחו מכתבי הזמנות לראשי ורבני היהודים שבפודוליה הרוסית, לבוא ביום המיועד לעמוד בוויכוח עם ראשי כת הפרנקיסטים.

בתחילה השתמטו נציגי היהודים מלבוא ביום המיועד למקום הוויכוח, וכוונתם היתה לדחותו מזמן לזמן, אך ההגמון צורר היהודים שלח הזמנות נוספות לבוא ל"וויכוח". כשראה ההגמון שמשתמטים כל פעם בתירוצים שונים, החליט לקבוע תאריך אחרון ל"וויכוח" באם לא יבואו נציגי היהודים ל"וויכוח", יוכרז פסק דין ללא נוכחותם. ואילו על הנציגים היהודים המשתמטים יוטלו עונשים כבדים על אי מילוי פקודת ההזמנה וביזוי דת הנצרות.

 

הוויכוח בין היהדות הנאמנה וכת הפרנקיסטים

 

בלית ברירה, הופיעו נציגי היהודים ביום המיועד, כשביניהם היו רבי מנדל אב"ד סטנוב, רבי לייב ממעזיבוז', רבי משה מהוסיאטין, ועוד רבנים מחבל פודוליה. לעומתם ניצבו ראשי הפרנקיסטים.

עיקרו של הוויכוח נסוב על מאמרים שבתלמוד העוסקים בגנות הגויים. ראשי הנוצרים מצאו להם בית אחיזה להתערב בוויכוח. הללו ידעו את נפש בהמתם, ולא סמכו על כושרם של הפרנקיסטים והיו מסייעים להם בכל האפשרויות, וביחד עימהם תקפו את הרבנים בדברי גנאי.

עם תום 'הויכוח' פסקו השופטים ה"אובייקטיביים" – כי 'הפרנקיסטים' הצליחו להשיב על שאלות הרבנים ולהם 'הנצחון', והטילו עונשים על היהודים כדלהלן: רבי גרשון רפפורט נידון ל"מאה מלקות". ויהודי הערים לאנצקורן וסטנוב חויבו בפצויים לפרנקיסטים בסך חמשת אלפים זהובים בגין ההפסדים שגרמו להם ב"רדיפותיהם".

לאחר שסודרו התשלומים והועברו לכת הפרנקיסטים, הוטל "קנס נוסף" על שלא צייתו לפקודת ההגמון ולא הגיעו לוויכוח במועד הנקבע, בסך מאה וחמישים 'דוקאטים אונגארים' לצורך שיפוץ הכנסיה הראשית בקמניץ.

 

'צו השריפה'

 

בהתייחסות לתלמוד, הנושא המרכזי בוויכוח, ואשר "הוכח" לעיני "השופטים" כי נכתב שם נגד 'הנוצרים', הכריז ההגמון שיש לשרוף את התלמוד ברחוב העיר. ויש לערוך חיפוש יסודי בכל בתי היהודים, בבתי כנסיות ומדרשות וכן בבתי המסחר לאסוף את כל ספרי התלמוד ולהביאם לשריפה ברחוב הראשי בקמניץ.

כמו כן הוטל "צו" על כל היהודים לבוא ולחזות במחזה נורא וכואב זה. רבי דוב בער מבוליחוב שהיה מגדולי הלוחמים נגד כת הפרנקיסטים בספרו דברי בינה מתאר את המאורע: "…ואנשי הכת נתנו ספרי התלמוד שלהם לשריפה. והכריחו הכמרים את עדת הרבנים שישלמו לאנשי הכת דמי שוויים סך מאה ועשרים זהוב פוליש, ונתנו ספרי התלמוד ששה סדרים בשנים עשר כרכים ליד [השר] התליין, וישם את הספרים לתוך שק, וקשרם לזנב סוס אחד ונהג את הסוס, וספרי התלמוד הקדושים נגררים אחריו דרך רחובות העיר עד… אמצע העיר… מעל עמוד גבוה עמד ערל אחד… וגם כבוד הרבנים המשולחים מכל ק"ק והגליל עם כל היהודים הנלווים מבני עמנו, והיו מוכרחים לעמוד ולשמוע האיך פער פיו לבלי חוק בדברי בזיון ושפלות… חירופים וגידופים על התלמוד הקדוש… ושם היתה אש גדולה בוערת… ולקח התליין הספרים מהשק אחד אחד, ופתח נגד העם וזרק כל ספר וספר אל האש הבוערת, וגעו הרבנים וכל בני ישראל בבכיה גדולה…" (כתיאור זה ממש מתאר עד ראיה רבי אברהם משריגרוד בספרו "מעשה נורא בפודוליע").

יש לציין את דברי רבי ישראל חריף מסטאנוב (שהיה באהבה וידידות עם רבינו הבעש"ט הק' זי"ע), בספרו "עטרת תפארת ישראל" בדבר שנים שמסתיימות באות חי"ת וז"ל: "…וגם בזמנינו שנת תקי"ח לאלף השישי נשרפה תורתינו הקדושה, בארבעה ימים לחודש מרחשון נשרפו כל ששה סדרים ועוד מסכת ברכות, ותיקוני זוהר, ואשלי רברבי (שו"ע עם נו"כ), מחמת המינים… ימ"ש…".

ובהמשך דבריו שם כותב כי קיבל על עצמו תענית לכל ימי חייו ביום ד' חשון שבו אירע גזירת השריפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן