אור החיים באור החסידות

רבינו הרה"ק חיים בן עטר זי"ע, המכונה בפי חסידים בסידולין ה'אור החיים הקדוש', נולד בשנת תנ"ו בעיר סאלי שבמרוקו, ארבעים ושתים שנה ישב והגה שם בתורה, עד שנת תצ"ח, ירד רעב גדול על מרוקו, נדד משם והגיע לאלג'יר ומשם לליוורנו שבאיטליה. בליוורנו החל לארגן תנועת עלייה לארה"ק.  שנתיים לאחר שיצא לדרכו הגיע ה'אור החיים הקדוש' בשנת תק"א לארץ הקודש יחד עם שלושים מתלמידיו לארץ ישראל.

מגיפה שהשתוללה באותם ימים ביפו ובירושלים הביאה אותו להתגורר בעכו. לאחר תחנה נוספת בפקיעין עלה בשנת תק"ב לירושלים וכניסתו עשתה רושם כביר. שם הקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל' אשר כללה שני בתי מדרש, אחד לתורת הנגלה ואחד לתורת הנסתר. תלמידיה נהגו בקדושה ובחסידות מתוך כוונה להחיש את הגאולה.

בתקופה זו נתפרסם שמו של בעל ה'אור החיים הקדוש' בקרב קהילות ישראל, ובמיוחד נתקדש שמו בקרב קהילות החסידים, מעמדו רם ונישא כאיש קדוש, בן עלייה ובעל רוח הקודש, ודמותו השגיבה  יחד עם משנת תורתו, אומצה כחלק מדרכה של חסידות, יסודות המובאים בדברי ה'אור החיים הק" שוננו רבות בפי חסידים לדורותיהם, התהלכו לאורו ומשנתו ונהגו בספרו כ'ספר חסידי' שצדיקי החסידות כללוהו בספרות הענפה של תורת החסידות.

תופעה מופלאה זו, של הערצת החסידים בפולין ובאוקראינה לחכם 'ספרדי' שמולדתו ופעלו ממרוקו, לא הייתה דבר שבשגרה, שכן המרחקים היו רחוקים, ומלבד שד"רים שהיו נוסעים ונודדים ממדינה למדינה, כמעט ולא היה קשר בין החכמים והצדיקים, הערצה כזו הייתה שמורה ליחידי סגולה בלבד. הדים ממנה הגיעו גם למרחב שבו פעלו תלמידיו. וכך כתב תלמידו של בעל האוחה"ק, הגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי, הנודע בכינויו 'החיד"א' בחיבורו הביבליוגרפי 'שם הגדולים' (מערכת ספרים בערך הספר 'אור החיים' אות נד): "ושמענו, כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו הרבה ונדפס עוד שני פעמים. ונתעורר זה על ידי שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב, הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".

לצד הערצת אישיותו של רבינו הרה"ק רבי חיים בן רבי משה עטר, בעולם החסידות באה גם הערצה לספרו 'אור החיים' הקדוש. ויש שכינו והגדירו את הספר אוהחה"ק כ'ספר הספרים של החסידות' (ס' החסידות עמוד 323). ספריו הק' נחשבים לספרי קודש מן המעלה הראשונה, ומיוחסת להם גם השפעה של קדושה וטהרה בנפש הלומד (על אמרות הצדיקים ראה להלן). וזאת בעקבות קשר רוחני טמיר ונעלם שהתקיים בין הבעש"ט הק' לבין האוה"ח הק', למרות שמעולם לא התראו, וגם לא ידוע על חליפת מכתבים ביניהם. על הקשר המופלא של הני תרי קדושי צדיקי עליון, במאמר שלפנינו.

 

הקשר בימי נעורים

 

ההתוודעות הראשונה של הבעש"ט לדמותו הגדולה של הרה"ק רבי חיים בן רבי משה עטר, ה'אור החיים' הק', הייתה בעצם כבר בימי נעוריו, טרם התגלותו והנהגתו בדרך החסידות, היה מפגשו עם בנו של המקובל הקדוש רבי אדם בעל שם ע"ה, אשר לפי צוואת אביו היה צריך לקחת את כתביו שהם 'רזין דאורייתא', ולתת אותם "לאיש אחד הנקרא ישראל בן אליעזר והוא כבן י"ד שנים… כי הם שייכים לשורש נשמתו", והוא מתגורר באקופ (דמותו של המקובל רבי אדם העסיקה רבות את חוקרי ודורשי תולדות החסידות, על כך הורחב בפרקי התולדות שבספר 'בעל שם טוב השלם' הוצאת 'פאר מקדושים').

בעת שכתביו של הרה"ק רבי אדם בעל שם זי"ע הגיעו לידו לראשונה. כאשר הבעש"ט התבונן בכתבים אלו, נוכח כי הוא והאוה"ח הק' הם יחד נפשו ורוחו של המשיח וכי אם ישהו השניים יחדיו, יוכלו להמשיך את נשמתו של המשיח שיבוא בב"א ואז תהיה הגאולה השלימה.

וכך כתב הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זי"ע, בספרו 'נתיב מצוותיך' (נתיב אמונה שביל א' אות ט'), שהבעש"ט הק' ראה את שרשו של האוה"ח הק' מרוח דוד מלכא משיחא, והבעש"ט עצמו היה 'נפש דדוד' ובאם היו נפגשים היו מביאים את הגאולה. ושאל הבעש"ט (ע"י גיסו הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב) את האוה"ח אם הגיע העת שיעלה לארה"ק להתראות ודחה הזמן, ואח"כ נסע הבעש"ט (ללא רשותו) עד קוסטנטינופול ומשמים אילצוהו לשוב לביתו. והרה"ק ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש זי"ע כתב (בספרו שער יששכר, מאמרי ניסן מאמר אגדתא דפסחא אות מז, דפוס ברוקלין תשנ"ב עמ' לה) כי הבעש"ט והאוה"ח הק' היו שניהם חלק מנפש דוד וע"י התקשרותם הייתה באה הגאולה.

הבעש"ט הפליג רבות בשבחו של האוה"ח והעיד עליו, שכשרואה אותו במחזה, רואהו מאחוריו וכל פעם שמגיע להיכל כלשהו, הרי שהאוה"ח כבר הלך הלאה ועלה למעלה יותר. והדבר מרומז גם ב'שם הגדולים' לתלמידו של בעל האור החיים הק' החיד"א, הנ"ל.

 

'המערבי' מקדים

 

אחד הסיפורים הידועים במקהלות החסידים, שפעם התבטא הבעש"ט הק' לתלמידיו: "בכל לילה בחזרתי מ'עליית נשמה' ממתיבתא דרקיעא ללמוד רזין טמירין וחדושין דאורייתא רואה אני את שאר הצדיקים שעולים אז, וכל מה שהם משתדלים להקדימני אינם יכולים, כי אם מירידתי אז המה עולים, אך 'המערבי' – צדיק אחד בארץ המערב וזה שמו אשר יקראו לו חכם ר' חיים במו"ה משה בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי להקדים לו איני יכול, כי בירידתו פוגע בי בדרך עלייתי…" (ספר ליקוטי מעשיות, ירושלים תרס"ט, דף ב').

מרוב חיבה היה הבעש"ט הק', מכנה את רבינו האוה"ח הק' בכינוי לשבח 'נר המערבי', ע"פ מסורת המסופרת בפי החסידים השתוקק הבעש"ט מאד להיפגש עמו, ואף אמר שאם היתה יוצאת פגישתם לפועל היו מחישים ומביאים את הגואל, ומתוך כך גברה כמיהת הבעש"ט לעלות לארץ ישראל בעקבות עלייתו של האוה"ח (בשנת תק"א), אלא שנטרפה השעה ונסיעת הבעש"ט היתה מלאה בטלטולי דרך, ובלית ברירה הוצרך לחזור על עקבותיו. והאוה"ח הק' נסתלק לפתע עשרה חדשים לאחר שיסד את בית מדרשו בעיה"ק י-ם.

כאמור, נכספה וגם כלתה נפשו של רבינו הבעש"ט הק' לנסוע לארץ ישראל, ואף כבר יצא לדרך, כדי לפגוש את רבינו ה'אור החיים' הק' שהתגורר אז בירושלים עיר הקודש. המטרה הייתה להכביר יחד בתפילות, לכוון את הייחודים הנדרשים ולפעול במשותף, כדי להביא את משיח צדקנו. אולם נטרפה עליו השעה, ולאחר שקיבל מסרים משמים, שהמשימה לא תצלח, כי טרם בא עת פדות נפשנו, נאלץ לסוב על עקבותיו ולוותר על רצון קדשו זה, עד שיבוא העת לחננה בב"א.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן