כילד בן 3 הוא חגג את החלאקה שלו במירון לצד סבו, רבה של צפת, ושוטרים בריטים דרוכים * בגיל 16 הוא שהה במירון לצד אלפים בודדים * בשיחה נדירה ממרומי גילו הישיש, גולל לראשונה ר' פנחס זילברמן, זיכרונות שלא סופרו על מירון של פעם: "אווירה של קדושה ושל טוהר שרתה באוויר"
"מנהג צפת שבמוצאי שביעי של פסח היו מאחלים ביידיש: 'קיץ בריא ול"ג בעומר שמח!'. כבר התכוננו. המחשבה כבר הייתה שם, בל"ג בעומר. למרות שמדובר בהפרש של כמה שבועות". כך פתח איש צפת הישיש, ר' פנחס זילברמן ז"ל, בשיחה נדירה ממרומי גילו, על זיכרונות ממירון של פעם והעיר צפת השכנה.
ר' פנחס, ילד צפת, כנראה אף היה שריד זקני צפת. שיחתו הנדירה הייתה מלאת ארומה של פעם. נזרק בה הרבה הוד-קדומים. צרור העדויות שהשמיע לנו נחשפות כאן לראשונה. הוא, אגב, גם למד בישיבת לומז'א המפורסמת שבעיר פתח תקווה יחד עם רעו לספסל רבן של ישראל מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל. חרף גילו המבוגר הנושק ל-90, בעת קיום השיחה הנדירה, זיכרונו היה צלול כאוויר ההרים הצלול של בירת הגליל. הוא זכר בדיוק מה למד בלומז'א ואת כל השמות של בעלי המלאכה בצפת של ימי טל ילדותו. בעיני רבים, הוא היה נחשב לאנציקלופדיה מהלכת של ממש לתולדות צפת של פעם, צפת של מעלה, שלא חלו בה ידיים וכמעט לא דיברו אודותיה ברצינות.
אתם יותר ממוזמנים לצעוד אתנו בסמטאות העבר.
הפרידות ו'כיכר אגד'
"החגיגות במירון למעשה החלו מצפת", סיפר ר' פנחס בניחוח אותנטי. "כידוע, בערב ל"ג בעומר החלה תהלוכת ספר התורה מ'בית עבו', כאשר הספר נלקח מבית הכנסת 'הצדיק הלבן'. לפני 100 שנה ויותר, האנשים היו רכובים על פרידות, בהמשך, כאשר הטורקים סללו כבישים, המסע המשיך ברכבים מכיכר 'אגד' שבעיר העתיקה, וכך עלו מירונה".
מה פשר התהלוכה הזו?
"הלא היו שוהים במירון עד אחרי שבת. נניח אם ל"ג בעומר חל לפני שבת – היו שוהים עד השבת הבאה – השבת שאחרי ל"ג בעומר במירון, כאשר נערכו לכך מראש עם אוכל ואוהלים, והרי היו צריכים ספר לקרוא בו. מכאן הרעיון התחיל".
ובמירון לא היה ספר?
"לא. מירון דאז לא היה יישוב יהודי; זה היה כפר ערבי. רק בשנים מאוחרות יותר היה שם מושב זקנים יהודי".
את הספר היו מובילים בריקודי שמחה סוחפים, כיאות לספר תורה שנישא ברחובות עיר.
"היום זה כמובן מיותר", אמר ר' פנחס, "אבל ככה נהגו – זו מסורת שממשיכה…".
הצפתי שביקר בחיפה
"אספר לך סיפור" – הוא ניעור כנשוך-נחש. "היה יהודי בצפת – ר' חיים צבי קניס שמו – שלא יצא מהעיר כמעט כל ימיו. פעם אחת הזדמן לו להיות בחיפה. כששב לצפת מחיפה שאלוהו: 'מה ראית בחיפה?' אמר להם: 'מה אומר לכם? חיפה זה כמו מירון, כאן הרבה אנשים ושם הרבה אנשים. צפת הלא הייתה דלת-אנשים; רק במירון נראו המונים. אז חיפה בעיניו נדמתה למירון. אלו היו המושגים שלו".
סבא שכנע את הקצין האנגלי
"כמה שאני זוכר, אז בתקופה שלפני קום המדינה לא באו הרבה מירונה בל"ג בעומר. היו בערך 4,000 איש, וזה היה הרבה מאוד יחסית לתקופה ההיא. בעיקר באו אנשים מירושלים וטבריה ובני עדות החסידים מצפת.
"בשנה שטרם קום המדינה האצ"ל פוצץ את בית הסוהר של עכו ששם היו אנשי המחתרות. היה 'עוצר לילה' ומה עושים? אי אפשר לצאת מהחצר; היו צריכים להישאר שם. ברם, הלא יש מנהג במירון שהולכים בחצות לילה לקבר רבי יוחנן הסנדלר, אבל האנגלים מיאנו להסכים. הרב של צפת, סבא שלי – רבי אברהם לייב זצ"ל, ניסה לדבר על ליבו של הקצין: 'זהו מנהג עתיק', אמר לו, 'ואנחנו מבטיחים שנלך רק בשביל ולא נסטה מהדרך!'. לבסוף הסכים בתנאי זה ובלבד שהאירוע כולו לא יארך יותר משעתיים. העמידו שוטרים לכל אורך התוואי, כדי שחלילה לא יסטו מהדרך…
"שם, בקבר רבי יוחנן הסנדלר שבמעלה ההר – אני זוכר כמו היום – שרו והדליקו. בן 16 הייתי אז. השוטרים האנגלים עמדו לצידנו עם נשק דרוך. כדי שחלילה לא נסטה מהדרך…".
ואגב הסבא הגדול – רבה של צפת. "בתקופה מסוימת, כאשר אדמו"רי רוז'ין לא שלחו מישהו שידליק את ההדלקה המסורתית וזו נקטעה – סבא היה זה שערך את מעמד ההדלקה מעל הציון".
"מספרים – כך שמעתי מאנשים ששחו – שבאותה שנה שבה תמה המלחמה – בשנת תש"ה, כאשר היטלר ימ"ש נחל מפלה גדולה, זה קרה בליל ל"ג בעומר. באותה העת, בלי קשר לכאורה, סבא ביקש לעכב את ההדלקה בציון. 'יש עוד זמן. למה אתם ממהרים? להיכן אתם נחפזים?' – שאל. ומה התברר? שבאותו לילה, בדיוק בזמן שהדליקו את ההדלקה, היטלר ימ"ש איבד עצמו לדעת בבונקר. ויהי לפלא לכל. רב חסידי שנכח שם והיה עד למעשה סיפר לי זאת; אני אישית למדתי אז בישיבת 'מקור חיים' בירושלים ושהיתי בישיבה".
משוריין בריטי לילד החלאקה
ניסיתי לאתגר את ר' פנחס, יהודי של פעם-פעם, עם זיכרונות יוצאי-דופן. הוא הרהר שניות ארוכות ולפתע הגביה ידו אל-על. הוא נזכר. "זיכרון קלוש שמור בצקלוני. זה היה בשנת הפרעות, אולי שנת תרפ"ט. מירון היה סגור למבקרים. האנגלים לא הרשו מפני שזה היה מסוכן ולא יכולים היו לקבל אחריות על שלום המתפללים. בגיל 3 הייתי; החלאקה שלי הייתה באותה שנה. ומה עושים?
"סבא שלי – רב העיר צפת רבי אברהם לייב זצ"ל – פעל אצל מושל המחוז שיתנו רישיון לקבוצה אנשים שייסעו לטקס החלאקה ואחר כך יחזרו לצפת. והלא צריכים שמירה, אז ביקש שמשוריין בריטי ישמור עלינו בדרך. לקחנו אוטובוס ויצאנו למירון בליווי המשטרה הבריטית ואז עשו לי את החלאקה. אני זוכר שכשרקדו איתי – פשוט התחלתי לבכות. אולי חששתי מאנשים זרים… אז, כמעט לא היו אנשים. אולי בודדים שהצליחו להגיע".
עד כדי כך סבא זצ"ל מסר נפשו בשביל המנהג הזה?
"כן. סבא היה מבית חסידי, של חסידי שטפנשט, זה היה בנפשו. סבא הסביר להם שזה טראומה בשביל ילד שלא עשו חלאקה שלו במירון, וביקש שיתחשבו בו ויאפשרו זאת".
אתה זוכר אם כילד גם אתה הרגשת ככה?
"בוודאי. מאוחר יותר הייתי רואה ילד אחר בכיתה וסיפרתי לו על החלאקה שלי והוא ממש התגרה בי שהצלחתי. אז מירון היה עניין גדול, חוק ולא יעבור בשבילנו. והרי גם אין זה סוד, בידוע הוא, שהאר"י הקדוש עשה לבנו יחידו רבי משה את החלאקה גם במירון. זה עניין גדול מאוד".
עובד הנמל המנגן
בימים עברו, ניגוני מירון היו נטולי-מילים. ניגונים קצביים שכאלו, בסגנון ערבי-מזרחי, שיובאו ע"י רבי רפאל אלשטיין ז"ל מביירות, אליה הגיע במסגרת מסחרו כסוחר בדים. את הניגונים הללו היה שר אלשטיין בזמן החלאק'ות, ומאז ניגונים מעוררים אלו נשארו במירון.
"למחרת היו מגיעים הערביים מכפרי הסביבה וגם דרוזים ועשו 'דאבקה' – קבוצה גדולה של אנשים שרוקדים במעגל ומניפים רגלים. הייתה אווירה מעניינת ומיוחדת במירון דאז. קשה לשכוח".
"האווירה במירון הייתה של קדושה", נזכר ר' פנחס בנימה של געגועים. "חסידי ירושלים ובעיקר חסידי קרלין, בויאן וסלונים עלו הנה. בשנים המוקדמות לא רקדו בלילה; בלילה היו לומדים את ספר הזוהר הקדוש, אבל ברבות הימים החלו לרקוד ולזמר גם בלילה. בימים ראשונים, בעת שלמדו את הספר הזוהר הקדוש, היו נשים צדיקות שהיו עומדות הכן במטבח למען הלומדים. היו אלו הצדקניות דובריש סגל ואסתר ממן. הם עמדו בחצר בכוך כזה ושם העמידו פרימוסים גדולים ועל זה חביות גדולות ובהם מים לצורך הכנת הקפה. הן גם הגישו עוגות".
"אני זוכר בעיקר את 'ר' אברהם קלרינטר' כמו שכינוהו. ר' אברהם – שהיה עובד בנמל חיפה ביום-יום – היה בא ומנגן שעות ארוכות ללא הפסקה בחצר הציון. הוא לקח חופש מהעבודה כדי לנגן. אתו עמו היה גם המכונה 'ר' אליהו קלרינטר' – אף הוא מחיפה. שניהם תושבי צפת בעבר שהיגרו לעיר הנמל".
"אבא רבי בערל זצ"ל גם היה 'מככב' במירון. הוא רקד 24 שעות כמעט ללא שהביע סימני התעייפות, דבר שהיה לפלא בעיני כולם. הוא למעשה זה שניצח על המלאכה. הוא כרכר בעוז יחד עם ר' חיים שפר הטברייני ושניהם שמחו עד בלי די עם שירי 'אמר רבי עקיבא' ו'בר יוחאי'. אבא היה שר גם את השיר 'אב הרחמן שמע קולנו' שחיבר רבי יוסף שפירא מצפת".
קודש וחול מעורבים
ולסיום, ר' פנחס, מה נשתנה מירון של תש"ט למירון של היום?
"מירון דהיום, לצערי, היא לא זו של פעם. פחות מרגישים את הכמיהה הטהורה לקדושה. זה יותר חגיגה, פורים זוטא", הוא אמר בחיוך. "מה זה 'בית השואבה'? אומר התוספות ששאבו רוח הקודש, כך היה אצל רבי שמעון יותר בעבר – אנשים הרגישו התעלות וטוהר. היום קצת חול וקודש מעורבים זה בזה. אצל אנשים מסוימים זה הפך יותר לקרנבל: הרבה בשר והרבה יין, הרבה ריקודים. אבל פחות נשמה ופחות פנימיות. באותם ימים, אווירה של קדושה ושל טוהר שרתה באוויר. ולוואי והרגשת הטוהר הזאת תשוב ותחזור".
