"קונים הכל, אלטע זאכן. ספה. מיטה. ארונות. אלטע זאכן"… מי לא זוכר את התקליט שמצלצל לנו עמוק באוזן עוד מימי טל ילדות. הטנדר שהסתובב ברחובות וקרא לתושבים במבטא ערבי כבד.. משפט אידישאי (שמשמעותו: דברים ישנים). הרי זה היה חלק מנוף ילדותנו.
היום, הם ממש מתי-מעט. התקליט הזה בוודאי הלך לעולמו, אבל רוכלים ישמעאלים שנעים ברחובות ומבקשים לאסוף שרידי ריהוט מהפחים – ניתן בהחלט עדיין למצוא.
השוק בבית עווא
"אני עובד באלטע זאכן עם אבא שלי מגיל 15, זה המקצוע שלי, אין לי עבודה אחרת", סיפר ראד, בן ה־45 מבית עווא, כפר פלסטיני בדרום הר חברון, על גבול הקו הירוק. הכלכלה של בית עווא, כמו גם זו של חלחול הצפונית יותר, מבוססת במידה רבה על סחורת אלטע זאכן מישראל, שניתן לראות אותה מוצגת בחנויות בשני הכפרים הללו אחרי שיפוץ קל. "בישראל זורקים הכל", אומר ראד כסונט, "מקררים, ארונות, סלון. זורקים ישן וקונים חדש. אבל אנחנו באלטע זאכן יודעים את הערך של כל דבר. אני יוצא מהבית בשש בבוקר ומגיע לישראל בשמונה. כשאני בא כבר יש אנשים שאספו את מה שישראלים זרקו בלילה". הסחורה של ראד בולטת בשוק דאלל בחלחול, שוק המכירות הפומביות של מציאות האלטע זאכן בישראל – בעיקר כמובן של בני דודנו: "לפטופ חדש ב־50 שקל", נשמעות הקריאות מהסוחרים לרגע, "מכנסיים חדשים, הכל חדש ב־30. מישהו מעלה מחיר? פעם ראשונה? פעם שנייה? נמכר! תן 70 שקל, קח מקרר ומיקרוגל!".
כמו ראד, גם מאיר פסקו הישראלי מתפרנס מאלטע זאכן. התחנה הסופית לסחורה שלו היא שוק האלטע זאכן ברמלה. הוא נראה מתגושש עם סוחר שהגיע בשלוש לפנות בוקר כדי לתפוס מקום בשוק. "לא זז מפה, כפרה" הוא אומר לו, ומסביר: "לפה מגיע מי שאין לו כסף לעשות קניות בקניונים. כל דבר שמישהו זורק, מישהו אחר קונה. חצי עזה חיה על זבל מפה. כולם באים לתחום הזה, זה כסף ברחוב". אחר כך הוא נראה אוסף לתוך רכבו מהרחוב שלד ששימש בעבר בשיעורי אנטומיה, עד שהלסת שלו נשמטה. "מת מת, אבל עדיין שווה", אומר פסקו על המציאה, שאותה ישווק בשוק ברמלה. "חבר לחיים ב־400 שקל, מחיר מבצע!"
"היהודים בדרך כלל עובדים לבד, אצלם זה פחות מאורגן ויותר פיראטי", אומרים מרואיינים ל'כלכליסט'. "סוף הדרך של הסחורה שלהם יהיה השוק של רמלה, שוק הפשפשים, שוק באר שבע או מזרח ירושלים. אצל הערבים זה מאורגן ומסודר הרבה יותר ופועל כמו מנגנון משוכלל".
"בדרך כלל מדובר בצוות של שניים־שלושה חבר'ה מהשטחים שיש להם אישור כניסה לישראל. הם חוברים לנהג ערבי ישראלי, לרוב ממזרח ירושלים, ומשלמים לו כדי שיסיע אותם כי הרישיון שלהם לא תקף בישראל. זה מסובך, אבל עובד. הם אוספים גרוטאות, קונים בשוקי האלטאזאכן בישראל, ובסוף היום הסחורה יוצאת מכאן במשאיות ומתפצלת בעיקר לשתי העיירות בהר חברון, חלחול ובית עווא, שם היא נמכרת במכירה פומבית. הסוחרים שקונים את הפריטים ינקו אותם, ישפצו קצת, והם יחזרו אחר כבוד לחנויות הרהיטים, מוצרי החשמל או דוכני הבגדים. בית עווא זה ה'ניו יורק סיטי' של האלטע זאכן, זאת עיירה שמתפרנסת כבר 50 שנה רק מסחורה ישראלית שנזרקה. הרחוב הראשי מלא חנויות שבכולן נמכרים פריטים כאלה".
"מה שלא הצליחו לתקן עובר פירוק ונמכר לסוחרי גרוטאות לפי קילו: 200 קילו מסכים, 50 קילו כרטיסי מסך, 100 קילו הארד דיסקים וכך הלאה, בשקי ענק ובמחיר של 3 שקלים לקילו בערך. הסחורה הזו עושה סיבוב מטורף ממש, כי הפלסטינים מוכרים את האשפה האלקטרונית בחזרה לישראלים למפעלי מחזור, וחלקם גם למפעלים כאלה באירופה. הפסולת האלקטרונית מפורקת, ממוינת ונטחנת לפי חומרים. גם כשאתה חושב שמדובר באשפה חסרת תוחלת, עדיין יש לה ערך והרבה כסף מסתובב במחזור הזה". מתברר, שבשוק הייחודי הזה גם מסך מחשב או ישן או אופניים חבולים הם נכס כלכלי שעובר לסוחר. אמנם לא בתל אביב המודרנית, אבל בהחלט בשווקים אחרים, של בני-דודנו בעיקר. זהו ממש עולם מלא מבחינתם.
'אלטע זאכן' 2020
בתחילת חודש תמוז תשע"ה, הענף ספג משבר קל (ויהיו שיאמרו קל שבקלים): שר התחבורה ישראל כץ הודיע על איסור נסיעה בכבישים לעגלות הרתומות לבעלי חיים בכבישי ישראל. "הדבר מהווה סיכון בטיחותי לנהגים ולהולכי הרגל כאחד ולעיתים קרובות הן אף גורמות לעיכוב בתנועה ולפקקים מיותרים", הסביר השר.
לפי הודעת משרד התחבורה, חל איסור על תנועת עגלות הרתומות לבעלי חיים (אלטע זאכן) בכבישים העירוניים והבינעירוניים, בכל הארץ. זאת, בעקבות כניסתה לתוקף של תקנה חדשה שנחתמה על ידי שר התחבורה, הבטיחות בדרכים והמודיעין, ישראל כץ.
לפי התקנה, חל איסור על תנועת עגלות רתומות לבעלי חיים בכל הכבישים, למעט בתחומי מושב או קיבוץ. עם זאת, הרשויות המקומיות יהיו רשאיות להעניק היתר מיוחד לאחר התייעצות עם קצין משטרה לעגלונים המיועדים למטרות נופש ופנאי בלבד.
השר כץ חתם על התקנה, בעקבות בקשות של גופים העוסקים בזכויות בעלי החיים. אך אל תרגישו החמצה בלב. עדיין לא תם העידן. נכון, סוס ועגלה כבר אין בכבישים, אבל היום ה'אלטע זאכן' הפך למודרני יותר ולבש פנים חדשות. תכירו את פרויקט 'אגורה' למשל שעושה את כל זה בדיוק, רק בצורה מכובדת יותר.
פרויקט 'אגורה', פרויקט של ערבות הדדית, נוסד על ידי צור טאוב – מנהל השיווק כיום, בשנת תשע"ג. "חבר שלי ואני השתתפנו בסמינר בינלאומי באיטליה, שנקרא 'צור את יעודך' ואורגן על ידי חברת 'אינפורמה'. בסמינר זה הבנתי לעומק שאני יכול לכוון את חיי ולהגשים את החלומות שלי. עם הכלים וההשראה שקיבלנו בסמינר, התחלנו להקים מיזם ברשת.
"המיזם אמנם לא הצליח אבל אצלי הוא השאיר טעם של עוד. חצי שנה לאחר מכן, עבדתי במחסן אופנה אשר מידי יום היו נזרקים בו כמויות של קולבי פלסטיק".
"הרגשתי שזה בזבוז אדיר, ושבוודאי ישנם עוד אלפי מקרים כאלו. התחלתי לחשוב כיצד ניתן היה לקשר בין אותם האנשים שלא צריכים את החפצים לאלו שהיו רוצים אותם, ואז נדלקה הנורה".
כיום, אנשים רבים נעזרים בתיווך הזה של הנותנים והמקבלים, כאשר לעיתים מדובר בחפצים איכותיים שבכלל לא סבלו מבלאי וכי הוחלפו רק בשל אילוצים טכניים. אחרים נעזרים בתיווך מסוג אחר – תמורת תשלום זול יחסית, כאשר חלק מהמוצרים נמצאים במצב חדיש ממש וכי אין בהם צורך מסיבות אישיות.
יתרה מזו: ישנן משפחות, בעיקר ברוכות ילדים, שמבכרות מלכתחילה לא לקנות מוצרים חדשים במחירי עתק ולבדוק אפשרות של קניית מוצרים יד שנייה במצב מצוין ובמחיר נמוך בהרבה.
