שלום לכם קוראים יקרים, ברוכים השבים למדורינו.
שבוע עמוס בחוויות רוחניות עברנו באיטליה, חצינו אותה לאורך כל המגף, מסנטה קסארה טרם בדרום התחתון, ועד ונציה ומשם בואכה סלובניה להונגריה… ביקרנו ביקור מפעים ברומא, אך מבלי לדרוך בה ולחוש את עוצמת הקולוסאום, מבלי הצעיף עיניים מול שער הניצחון של אותו טיטוס מחריב בית ד' שבנה את הקולוסאום, אי אפשר להבין את ההיסטוריה של עמנו בירושלים. כמדומני שהיה זה מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל, שהתבטא בדרך דומה בעודו עומד שם.
ביקרנו גם במוזיאון היהודי שמתחת לבית הכנסת הגדול המרשים ביותר של רומא, שהיא הקהילה העתיקה ביותר המוכרת לנו – וקיים בה רצף היסטורי מהיום המר והנמהר בו חרב בית מקדשינו וגלינו מארצנו ישירות לרומא.
אך כל אלו, יחד עם המחשבות הנוגות על התלאות שעבר עמנו מאז ועד לעת האחרונה, עת הנאצים הארורים ימ"ש טבחו ביהודי רומא כמעט מבלי השאיר להם שריד ופליט, כשמתוך כ-3,000 יהודי רומא שהובלו למחנות ההשמדה, שרדו 16 בלבד. עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. היו פתיחה והקדמה קלה…
***
הבוקר, א' דראש חודש אלול (בעת כתיבת השורות), בבית הכנסת הגדול של קהל יראים בודפשט, זכינו להפתעה נעימה עת הגיעה קבוצת מתפללים חסידים ואנשי מעשה בראשות האדמו"ר ממאקווה שליט"א.
הפתעה נוספת שהגיעה גם היא ללא תכנון – כשבסיום תפילתם נשמע קול תקיעת השופר…
לא התכוננתי לכך, הרי למנהגינו התקיעה ואמירת "לדוד ד' אורי וישעי" הוא מיום א' אלול. אך מצאתי שההפתעה כשם שמעוררת לעיתים בהלה, עוררה בי בעתת אלול של ממש שככל הנראה נשארה אי שם בירכתי הלב, עת נשתלה בעודי עול ימים בישיבה הקדושה.
צעקה פנימית של אלול הגיעה לאזני, מדרבנת על היותי כנראה ישן בשלוות קיץ.
לבושתי ובעוונותיי רחקתי, אינני דר בעולמה של תורה. אהבתי את עולם התורה אינה מכפרת על היעדרי משם, ואם כן – תמהתי לעצמי, מהו אותו רגש בעתה שתקף אותי?
התשובה הצפויה, שככל הנראה הבלתי צפוי שהגיע בבום, הוא שהתיז ניצוץ ישירות ללב, לנקודה הכבויה, אך עדיין מהבהבת… איזה חסד השם.
רציתי לחבק את בעל התקיעה על רגע ההתעוררות המופלא, ובלי לעיין אמרתי את פרק "לדוד" מתוך הרגש של נער בישיבה (לאחר מכן ראיתי בלוח 'דבר בעתו' להרב המופלא והידען הגאון רבי מרדכי גנוט שליט"א, שמזכיר כי דווקא מנהג אשכנז המקורי מפפד"מ ומנהג קרטשנף נדבורנא וזוטשקא לתקוע גם ביום א' דראש חודש אלול…).
ומתכנון למעשה, את היום הראשון של חודש אלול למנהג חלק מהחסידים, החלטתי לאמץ אל ליבי, כבר מהבוקר. עת לעשות להשם – לחתוך שגרה ולהיצמד למקור חיותינו, לטפס לירכתי הבמה עליה ניתנה תורה ונשענת אמונתנו ואהבתנו.
ברשותכם קוראי היקרים, אטול פסק זמן קצר למצוא ולהרגיש את ה'משיב נפשי' הפרטי שלי למעט הימים שנותרו לימי הדין. מעת לעת, עת תנוח עלי רוח הכתיבה והשיתוף, אתאר איך נראים חצרות בית השם בגלות, אספר לכם, מהו אלול בישיבות אירופה שהתברכה בהם ב"ה.
