בקושי הספקנו משהו וכבר חלפה שנה…
"כמה תכננו בראש השנה שעבר, כמה קבלות קיבלנו על עצמנו, היינו בטוחים שהשנה משהו ישתנה, השנה משהו יזוז, והנה עומדים שוב בפתח של שנה חדשה, וכלום"…
מחשבות מוכרות שעוברות להרבה מאתנו בראש בעיקר בחודש אלול, בכל תחילת זמן או כל זמן אחר של התעוררות והתחדשות.
בעל ה'ישמח משה' מפרש את הפסוק "עיני ד' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" בתחושה זו. הוא אומר: בתחילת השנה – 'בראשית השנה', בטוחים שזה הולך להיות 'השנה', שנה של התקדמות, שנה של שינוי, בעוד שבסוף – ב'אחרית שנה', רואים שזה היה בסה"כ 'שנה', שנה סטנדרטית של קצת התקדמות, קצת נסיגה, הצלחות וכישלונות, שנה 'סתמית', שנה רגילה…
מחשבות מסוג זה אינם מביאים רצון להשתנות או רצון להתחדש. בנוסף יש גם את אלו המרגישים בתקופה כזו כשחקנים במשחק או כמציגים בהצגה מתוך הרגשה שמבטיחים דברים שיודעים מראש שאין סיכוי לקיימם.
אז מה בעצם קורה כאן, מה כאן העניין, מה באמת מצפים מאתנו?!
***
לצורך העניין אנו חייבים להבין מי אנו באמת, עלינו להבחין מתי אנו מציגים ומתי אנו אורגינליים. כשניקח פסק זמן וכל אחד יסתכל לתוך עצמו, לתוך נשמתו, נראה שבתוך תוכנו אנחנו באמת רוצים להיות טובים, נגלה שקיים שם רצון אמיתי וכן להיות רוחניים יותר, ערכיים יותר. כשנקשיב לנשמה שבתוכנו נשמע שם כמיהה ורצון עז להיות קרובים להקב"ה…
אנו צריכים לראות את עצמינו כמו שהרבש"ע רואה אותנו. רבש"ע אומר לנו: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", יהודי בכל מצב הוא יהודי, נשמתו במהותו זכה וטהורה, כל יום אנו מצהירים נשמה שנתת בי טהורה היא. ידועה אמרת הבעש"ט על הפסוק "ועוד מעט ואין רשע" שבכל יהודי יש נקודה פנימית ששם אין רשע שם תמיד, תמיד בכל מצב הכל זך ונקי.
זה שבשטח הדברים נראים מעט אחרים, זה ממש לא אנחנו, זו תוצאה של החומר המקיף אותנו, תוצאה של הרחוב הרדוד שאנו חיים בו, תוצאה של הסביבה, של החברה ושל עוד כל מיני גורמים סביבתיים המושכים אותנו למחוזות שבעצם אנו כלל לא רוצים להיות שם…
כשנבין שאנחנו בעצם טובים, נבין שמתי שאנחנו בסדר אנחנו אורגינליים וטבעיים, ודווקא כשאנחנו לא בסדר אז אנחנו מציגים…
מספיק חודש בשנה בו אדם מתנער מהכול ומצהיר שוב ושוב: רבש"ע אני רוצה להיות טוב, כדי להעיד על כל השנה שזה מה שהוא באמת, וזה מה שהוא רוצה, מספיק כל ההתחלות בהן אנו שוב מנסים להתחיל ולהשתפר ללמד על הכלל כולו.
***
ה'שפת אמת' מפרש את הפסוק שהזכרנו למעלה בסגנון אחר, ואומר: "עיני ד' אלוקיך בה מראשית השנה" – הקב"ה רואה מה הבטחנו בראש השנה, 'ועד אחרית שנה' – הוא גם רואה איך אנחנו מתנהגים בסוף השנה באלול והוא מחבר את ההתחלה והסוף ורואה מי אנחנו באמת…
כך שאין שום עניין להתבייש, אדרבה, מצפים מאתנו שנוכיח שוב ושוב מי אנו באמת, מצפים שנגלה שדווקא כל השנה היינו בהצגה אחת גדולה…
אם נשכיל בימים שאנו יכולים להיות אמתיים להראות מי אנחנו באמת, נוכיח מזה על כל השנה ועל המהות.
כשמתחברים לתחושה זו, מחכים לאלול, מחכים לכל הזדמנות של התחדשות, בה ניתן לנו ההזדמנות להוכיח את האמת, להראות את הפנימיות שבנו.
***
יש החושבים בטעות כי לחזור בתשובה הכוונה שחייבים להשתנות לגמרי, לעזוב את כל ההרגלים הרעים ופשוט להשתנות. זה אולי המצב האידאלי, אך למעשה לחזור בתשובה הכוונה שמתקרבים לרבש"ע. שהרי האדם כשהוא חוטא הוא מתרחק מד', וכשהוא חוזר בתשובה הוא פשוט מתקרב בחזרה.
כל דבר קטן מקרב לרבש"ע, מה שיש עדיין הרבה דרך להתקרב לגמרי אינו מוריד מערך הצעד הקטן שכן עשינו, כל דבר קטן מקדם ומקרב… ובשל כך במקום להתייאש ולא לנסות כלל, אפשר וצריך להתקדם במה שכן שייך, כל אחד יכול למצוא בתוכו נקודה או שתיים שבהן הוא כן מסוגל להשתנות, נקודה שזו תהיה הפסיעה שתקרב אותו לבורא עולם בשנה זו.
ואת אותה קבלה נקבל על עצמינו שוב ושוב, עד שהקבלה וההחלטה יופנמו יותר ויותר. אנו אמונים על הכלל ש'תפשת מרובה לא תפשת'.
***
מסופר על כפרי שחשקה נפשו לבקר בעיר הגדולה, ומהחלטה למעשה צרר את פרוטותיו ופנה לתחנת הרכבת. כשביקש לקנות כרטיס התעניין במחירו של כרטיס נסיעה. הסביר לו הפקיד שיש שתי אפשרויות: לרכוש כרטיס פשוט או כרטיס נסיעה במחלקה הראשונה בה הנוחות עולה על כל דמיון.
כמובן שמיודעינו הכפרי רצה מחלקה ראשונה, אך כששפך את צרור פרוטותיו אמר לו הפקיד שזה בקושי מספיק לנסיעה במחלקה הרגילה…
הכפרי נעצב, הוא כל כך רצה להרגיש עשיר לפחות בנסיעה, ולכן הגה רעיון: הוא ירכוש כרטיס במחלקה הראשונה, כרטיס שאמנם אינו מגיע לייעד הסופי אלא רק לכמה תחנות, שם ירד ויקבץ נדבות ושוב יקנה כרטיס וימשיך לנסוע עד לעיר הגדולה, אבל לפחות ייסע כגביר…
הוא התרווח על המושבים הנוחים והרגיש בעננים. כעבור שלש תחנות הסביר לו הכרטיסן שבתחנה הבאה עליו לרדת… הוא ירד ומצא את עצמו בשום-מקום בשדה שמם באיזו תחנה צבאית ישנה. אין היכן לקבץ נדבות ואין דרך להגיע לייעד גם לא במחלקה הרגילה…
כך שלפעמים עדיף משהו קטן אבל להגיע עמו עד הסוף, מאשר דבר גרנדיוזי שמסתיים בשום כלום…
כל יום, כל הזדמנות חשובה ורצויה. חייבים ללמוד לנצל את כל אותם רגעי התחדשות וכך צעד אחר צעד, אבן על אבן, נבנה את בנייננו הרוחני.
