"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעון"… בפרשת השבוע התורה מלמדת אותנו לבחור בטוב, בחיים, בברכה.
אנו חיים בעולם תוך מלחמה תמידית בין הטוב לרע, בין המועיל למזיק ותפקידנו להילחם ולנצח עד שנשיג את היעד שהוא הדבקות בד' יתברך.
וכמו במלחמה, המנצח משיג לעצמו שלל ונכסים בשטחי האויב, והמנוצח – מפסיד ומאבד שטחים כבושים. אין בדרך כלל אופציה שלישית. גם בחיים, כמו במלחמה, או שמתעלים ומגבירים צורה על חומר, או חלילה להיפך, הגשמיות שולטת ומכתיבה את סדר היום של האדם. יהודי אינו נמצא במצב של עמידה – או עליה והתקדמות, או הידרדרות וירידה. בכל רגע נתון, בכל מעשה ובכל צעד, או שנופלים או שמתקדמים אל היעד.
בהתקדמות רוחנית ובעבודת ד' אנו מוצאים שתי גישות. יש מי שמודעים למצב המלחמתי ועסוקים כל חייהם במלחמה זו בתכנון ובאופן מעשי. הם חרדים מכל רגע של הסחת הדעת, שמא יוריד אותם ויפילם לתהום הרע. הם חרדים ממעשים רעים ומהעונשים החלים על הרשעים, וכל חייהם בורחים ונסים מפניהם. ויש אנשים שעסוקים בהתמודדות אחרת. הם רוצים לחיות טוב, אינם מתייחסים לרע כלל, אלא כל חפצם וחשקם הוא להידבק בטוב ובאמת.
למראית עין, יכולים חייהם של האנשים משני הסוגים להיראות דומים. הם עסוקים במעשים טובים ובמצוות ונמנעים מהלאווין, מאותן עבירות. אך לאמיתו של דבר בפנימיותם הרי הם שונים לחלוטין ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, האחד בוחר בטוב והשני בורח מרע.
הבוחר נהנה מכל רגע. הריהו כמטייל, מביט סביבו ומתענג על עבודתו. הוא כורה יהלומים כשליבו מלא אושר על העושר העצום שברשותו, גם העמל והטרחה כרוכים באווירת הטוב והחיוביות ועל כן אינם מטרידים את מנוחתו. לעומת זאת, הבורח אינו מסוגל ליהנות מעבודתו. אין הוא פנוי להתבונן סביבו ולהתענג על זיו הבריאה ובוראה, כל מעייניו נתונים בבירור השאלה האם כבר יצא ידי חובה, והאם מילא חובתו באופן שלא יבואו אליו בתביעה.
מה היא הגישה הנכונה בקיום מצוות?
לעתים נראה שההתקדמות של הבורח מהירה יותר מההתקדמות של הבוחר. בזמן שהבוחר משתהה, מתעמק ומתקדם בצעדים מסוימים, הבורח אץ רץ וסיים כבר את כל המסלולים. אולם בראיה מרחבית ארוכת טווח, הבוחר שנהנה ומתקדם משיג יותר ומגיע הרחק אף יותר מן הבורח שנחלש מאפיסת כוחות ומחוסר מוטיבציה והנאה.
רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר מדוע בפסח מצרים היה עניין של חיפזון, "כי בחיפזון יצאו אבותינו ממצרים", אך בפסח דורות אין שום ציון הלכתי לעניין. הסיבה לחיפזון של יציאת מצרים היא שבמצרים היו העם שקועים במ"ט שערי טומאה, שם לא הייתה בידם כל ברירה, והם הוצרכו לברוח בחיפזון. באופן קבוע, לעומת זאת, אין זו ההתנהגות העדיפה ואין בחיפזון כל ברכה. עדיפה גישת הבחירה מגישת הבריחה.
כשאדם שרוי במתח ובדאגה אין לו כל יכולת להתעמק, להתבונן ולהתרגש. אדם שמקיים מצוות מתוך לחץ וטרוד כל העת בשאיפה לצאת ידי חובת העניין, אינו מסוגל להרגיש בנועם ד'. כשכל העיסוק במצוות הוא רק בפרטי הפרטים הדרושים כדי להיות פטור מן הדין ולעבור בשלום, אין מקום לדביקות ולתחושת הזכייה והאור.
הגישה שצריכה להיות בכל מצווה ובכל מעשה היא בחירה בטוב, ערגה ורצון להידבקות בטוב, ולא רק הפחד מן הרע.
