ימי ספירת העומר הם ימי התרגשות שבשמחה, התרגשות שבערגה. עם ישראל השתוקק להגיע במהירות למעמד הר סיני, בצאתם ממצרים אמרו למשה: "ברצוננו לראות את מלכנו, ברצוננו לשמוע ממלכנו", אמר להם משה ספרו את הספירה הזאת ותגיעו להר לקבל את התורה מפי ד'.
לא הייתה זו סתם ספירה, כשספרו את הימים ספרו אותם כמונים מרגליות. מספר הימים היה מדויק, כמספר שערי הקדושה בהם יש להיכנס כדי להגיע אל פסגת ההר. היה זה מסלול קצר אבל תמציתי, כמו שנאמר, "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".
באותם ימים היתה הספירה סימן לערגה לקבל את התורה – מחד, ואות להשקעה מדוקדקת בעבודת כל אחד מהימים להיכנס לשער המתאים – מאידך (כמו שאומרים בתפילה שנאמרת בחלק מהעדות אחרי ספירת העומר, "ובזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה…", כשכל יום מזכירים בחינה אחרת).
ומאז, בשנים שלאחר מכן הייתה הספירה ביטוי לערגה לחזור ולהגיע לאותה נקודת זמן בה נאמר, "ביום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו", זמן בו נוכל לחוש שוב ושוב את שהרגישו כשעמדו למרגלות ההר. ולו גם שמץ מאותה הרגשה.
***
והנה לאותה אווירת ההתרפקות החגיגית פלשה המגפה הנוראה בה מתו כל תלמידי רבי עקיבא ועד ל"ג בעומר נוהגים אנו מנהגי אבלות. בל"ג בעומר שמחים אנו בין השאר על סיומה של המגפה.
וקשה, לשמחה מה זו עושה? על מה יש לשמוח? והרי המגיפה לא פסקה, היא פשוט הסתיימה כי כולם מתו… כל עשרים וארבע אלף התלמידים מתו וממילא הסתיימה המגיפה ומה מקום יש לשמחה? מעין זה תהינו על "חגיגות יום שחרור אושוויץ" שהעולם חוגג מידי שנה בתאריך הלועזי של יום השחרור. האמנם שוחררה אושוויץ? הרי הרגו את כולם! ואת אלה שנותרו לקחו למצעדי מוות על מנת להמשיך ולהרגם ומלבד כמה בודדים לא שחררו הרוסים איש. אושוויץ פשוט סיימה את תפקידה ומתה… וכך גם המגיפה שהכתה בתלמידי רבי עקיבא…
***
שמעתי בשם האדמו"ר מבעלזא שליט"א, שאמר: בדרך הטבע כשאסון כזה מתרחש ומפעל חייו של מנהיג כרבי עקיבא מתמוטט לחלוטין מול עיניו, המנהיג נשבר ומתמוטט. רבי עקיבא לא התמוטט, לא התייאש ולמרות ש"היה העולם שמם" (יבמות ס"ב ע"ב) הלך אל רבותינו שבדרום ולימד חמישה תלמידים ומהם נפוצה התורה בעולם.
הגיעו בעצמכם, ראש ישיבה של עשרים וארבע אלף תלמידים, להם הקדיש את כל חייו תוך ניתוק מוחלט ממשפחתו ומאשתו, הופך להיות למלמד לחמישה תלמידים… הרי זה עצמו עלול לשבור אדם. אך לא את רבי עקיבא. הוא לימד את התלמידים הבודדים שמצא באותה התלהבות כפי שהתרגל ללמד את האלפים… ועל כך אנו שמחים – על שרבי עקיבא אכן המשיך בדרכו ולא נשבר והעביר את התורה שלא הצליח להעביר דרך עשרים וארבע אלף התלמידים – באמצעות החמישה החדשים…
גם אחרי אושוויץ היה העולם שמם ואישים כמו הרבי מקלויזנבורג (שאיבד את כל משפחתו ואת קהילתו ותלמידיו וכל עמלו) לא נשברו, אלא חזרו וקוממו את ההריסות באותו מרץ נעורים ובהתעלמות מוחלטת מדרך הטבע שאמור היה לשברם כליל. ולא רק גדולי עולם יחידי סגולה, גם אנשים מן השורה אלמונים לכאורה, כאלה שהלכו בצידי הדרכים, אשר איבדו את כל עולמם, לא נשברו וחזרו ובנו בתים חדשים על חרבות הבתים שנעקרו. והקימו משפחות לתפארת. ועל כך יש לשמוח.
***
מספרים על הגאון הגדול רבי שלמה היימן זצ"ל, שהיה ראש ישיבת תורה ודעת וחבר מועצת גדול התורה בארה"ב, שהיה אומר שיעור יומי בישיבה בהתלהבות גדולה ובקול גדול, עד שהיה מאבד את הנשימה, מאדים ומכחיל, והתלמידים היו ממהרים להביא לו כוס מים, עד שחזרה נשימתו, וכך מידי יום ביומו.
והנה, יום אחד היה שלג גדול בניו יורק ורוב התלמידים לא יכלו להגיע לישיבה. היו בחדר השיעורים שלשה בחורים והיו בטוחים שראש הישיבה יערוך חזרה, ישוחח אתם בלימוד וכדו'.
נכנס רבי שלמה היימן והחל את השיעור בקול גדול כהרגלו כאילו יושבים באולם מאות תלמידים. והנה הוא מאבד את הנשימה והנה הוא מאדים ומכחיל… אמור לו הבחורים: רבינו, בניחותא, אנחנו רק שלשה כאן… נענה רבי שלמה ואמר: אני יודע, אני יודע, אך מה אתם חושבים שאני רואה רק אתכם? אני רואה את הילדים שלכם ואת התלמידים שלכם ואת הילדים שלהם ואת התלמידים שלהם, קהל גדול עומד לפני, אם לא אתלהב ואצעק איך יעברו אליהם הדברים? גם רבי עקיבא ראה את כל הדורות של בני תורה וגדולי עולם היוצאים מאותם חמשה שאליהם הגיע אחרי המגיפה הגדולה.
***
המגפה הכתה בתלמידים כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. לו היו חושבים שכל התורה המחזיקה את כל העולמות יכולה לעבור דרך חמישה תלמידים… ודאי היו מסתכלים אחרת על כל בחור ובחור. ודאי היו נוהגים כבוד זה בזה כי מי יודע אם בזלזלם בכבוד אחד מהם אינם מזלזלים במי שעשוי להיות מגדולי הדור הבא…
רק הידיעה על היות כל יהודי מעיין אינסופי של תורה שממימיו יוכלו להשקות עדרים יכולה להחזיק אדם כמו רבי עקיבא (וכמו הרבי מקלויזנבורג ועוד רבים אחרים) בשיא יכולתו גם אחרי שמפעל חייו התמוטט מול עיניו. כי שום דבר לא אבוד.
***
בצאת בני ישראל ממצרים ספרו את הימים וספרו את האנשים. כמו שחמישים הימים יש בכוחם להעביר את העם מעומקת טומאת החומר שבמצרים אל פסגת טהרת הרוח שבהר סיני וזאת בתנאי שכל יום מנוצל להיכנס לאחד משערי הקדושה ובסוף מתברר שאחד מהם לא נעדר, כך כל יהודי הוא מספר בפני עצמו שאי אפשר לדלג עליו וניתן לבנות ממנו עולם מלא של שלמות.
בעיצומם של ימי הספירה לומדים אנו גם את סוד "מספר בני ישראל" והטמון בכל אחד ואחד.
המתבונן אל כל יהודי כמי שמסוגל להיות זה שמוציא את העולם משממונו, לא יתכן שלא ינהג בו כבוד.
